הגן שמאחורי הבית הקטן הניב כל עונת הקיץ...עכשיו רוכזו תפוחי האדמה, הגזרים, הסלק, הלפת והכרוב ושומרו במחסן, שכן הגיעו לילות הכפור. את הבצלים קשרו לרצועות ארוכות, מחוברות יחדיו בקצותיהן, ותלו אותן בחדר העבודה לצד חבילות של פלפלים אדומים תלויות בחבלים דקים. הדלעות והקישואים נערמו בערימות של כתום וצהוב וירוק בפינות חדר העבודה...הבית הקטן כמעט התפקע מעומס המזון הטוב, אשר נשמר לימי החורף הארוכים. המזוים והמרתף היו מלאים כל טוב וכך היה גם חדר-העבודה
*כל הציטוטים מתוך סדרת בית קטן בערבה, לורה אינגלס ווילדר, הוצאת מרגנית, 1977, תרגמה אבירמה גולן.
זכרתי את בית קטן בערבה כתערובת חמימה של קתלי חזיר ממולחים, חביות של בשרים מעושנים, חביתיות וריבות. כילדה קראתי באובססיביות ספרים בזמן האוכל. את ארוחות הצהריים שלי אכלתי לרוב לבדי ובשמחה רבה הקדשתי אותן לקריאה בספרים האהובים עליי, ורצוי כאלו המשופעים בתיאורי אוכל מגרים. מהם למדתי את כוחה של המילה הכתובה ביצירת רגש, תחושה, ריח וזכרון—שאף שלא היה שלי—נטמע לתוך הדנ"א הקולינרי האישי ונעטף שם בקפידה. הפסקה היפיפייה שלמעלה (מתוך הספר הראשון בסדרה בית קטן ביער גדול), מזקקת היטב את כל אוצרות הקולינריה שהסדרה הזאת הציעה לעצמי בת התשע או עשר כשקראתי אותה לראשונה. ההכנות לחורף הקשה (שאכן היה קשה לדמיין אותו בישראל הלוהטת של שנות השמונים), בישול ואחסון האוכל הביתי והצבעוניות המבטיחה של הירקות והפירות המשומרים, כל אלו שרטטו עבורי תמונה אידאלית של ביתיות מסוג אחר.
אין לי ספק שכל התיאורים כאן מספקים מעטה פסטורלי לתנאי מחייה מאוד קשים, שלא לדבר על עבדות השעבוד למטבח ולהתקנת כל האוכל הזה ללא עזרה של כלים מודרניים. אולם אלו, בין השאר, הרגעים ובעיקר הטעמים והריחות שלורה אינגלס וילדר זוכרת מהסיפור המשפחתי—והם מציפים בי את השאלה מהם הזכרונות והמטען הגנטי שאנחנו, שהילדים שלנו, נושאים דרך האוכל?
בספר הראשון, בית קטן ביער גדול, כשלורה צעירה מאוד, בת שש או שבע ומשפחתה עדיין לא עברה מויסקונסין לערבה המפורסמת, ניתן למצוא עצות לבניית מזווה ביתי והרבה הוראות הכנה:
את חתיכות הבשר הקטנות, הרזות והשמנות, אשר נשרו מעל הנתחים הגדולים, קצצה אמא קצוץ היטב, עד שכל הבשר נטחן עד דק. היא תבלה אותו במלח ופלפל ובעלי מנתה יבשים מן הגן, ואז לשה אותו בידיה עד שעורבב היטב וגלגלה ממנו כדורי בשר. את הכדורים הללו הניחה בתוך סיר-בצל, כדי לקררם ולשמרם לאכילה בעונת החורף, זה היה הנקניק
מכל שורה ניבט אליי, גם היום, המטבח הביתי והעסקנות הכרוכה בבשר הנפרס, ההמלחה והשימור. הסלואו פוד המקורי—ניצול מקסימלי של החומרים הקיימים ובניית מזווה עשיר לבישול ואכילה בהמשך. גם אני חולמת להכין כמות גדולה של אוכל לימים שקר בהם, לפחות בלב. לכבוש לימונים קטנים מהעץ בגינה, להחמיץ ירקות, להכין כמות גדולה של עוגיות ולחמניות ולהקפיאן. למה לא בעצם? מה כל כך קוסם לי בתיאור המזווה הזה? נדמה לי שלא רק הפירוט המדוקדק של ההכנה ושל האוכל עצמו, אלא גם מה שהם מייצגים–ההבטחה לבית חמים ומשפחתי, כזה שמתכנס בעצמו ונעים להתכנס בתוכו. כזה שהייתי רוצה ליצור לעצמי—מקום של עצירה מן הריצה המתמדת של העולם שבחוץ.
את המקום הזה מצאתי דווקא בספר המוכר מכולם, בית קטן בערבה. אחרי עלעול מעט מאכזב הפציע פתאום רגע מוכר, עמוד אחד, שהיה מהאהובים עליי ביותר בילדותי. בפרק השמיני בספר מתואר בפרוטרוט הרגע בו לורה ומרי מקבלות את מתנות חג המולד שלהן אחרי שחשבו שאותה שנה, בשל סערה קשה, הן לא יקבלו דבר. הן קיבלו ספלי פח נוצצים, סוכריות מנטה ארוכות באדום ולבן, עוגיות לב עם סוכר לבן ומטבע פני. בתוך אוצר הילדות הבלום הזה, העוגיות היו ללא ספק גולת הכותרת. הילדות שומרות אותן בקפידה, מרחרחות ומתענגות על ליקוקים קטנים של הסוכר הלבן שציפה אותן, מצרך יקר ונדיר באותה תקופה. אני חושבת שמה שהקסים אותי כל כך בסצנה הזו, שאיורה מופיע כאן למעלה, היא השמחה במה שיש לך. תיאורי התקריב: "עוגיות קטנות, דמויות לב, שעל ציפויין העדין והחום היה זרוי סוכר לבן. גרגירי הסוכר המתנוצצים, הפזורים על העוגיות דמו לפתיתי שלג זעירים," מעניקים להן סוג של פואטיקה קולינרית. כמובן שמדובר בסך הכל בעוגיות חמאה פשוטות, ועם זאת מהסוג שכאשר הוא נמצא בסביבה תמיד נזלל בקלות על ידי כולם ואולי בכך סוד קסמן. ההתבוננות וההתעכבות על הפרטים מעצימה את הרגע, היופי והאושר שבנחמה הקטנה והמתוקה הזו. רגע קטן של זן.
בינתיים כל באי הבית שמחים בעוגיות החמאה של לורה ויש גם גרסת מבוגרים עדכנית–שכנראה הייתה מעוררת חלחלה באינגלסים.
עוגיות חמאה ביתיות (כולל גרסה משודרגת לחיך המתחכם)
המתכון לקוח מכאן
כ15 עוגיות, תלוי בגודל הקורצנים
חומרים:
120 גר' חמאה מרוככת (הכי טוב לתת לה לעמוד בחוץ שעתיים-שלוש ולא לעבור דרך המיקרו)
3 כפות סוכר (למתיקות מעודנת יחסית, אם אתם צריכים אותן מתוקות יותר שחקו עם יחסי הסוכר והוסיפו כף או שתיים) + מעט סוכר לפיזור על העוגיות
¼ כפית תמצית וניל משובחת (אצלי זו של McCormick)
¼1 כוסות קמח לבן + מעט קמח לקימוח משטח העבודה
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל170 מעלות.
מערבלים את החמאה, הסוכר ותמצית הוניל במיקסר—משתמשים בוו הגיטרה—עד שמתקבלת תערובת בהירה ומעט תפוחה. מערבבים פנימה את הקמח בתנועות קיפול בעזרת כף עץ.
מקמחים משטח עבודה, קרש עץ או נייר אפייה ולשים מעט את הבצק שנראה פירורי ולא מגובש בהתחלה. אחרי עבודת ידיים קצרה הוא יתמצק ויהיה נוח יותר לעבודה. שימו לב שאין פה רידוד משמעותי, אני הסתפקתי במתיחת הבצק בידיים על פני משטח העבודה כדי לא לפרקו וגם משום שרציתי לקבל עוגיות שמנמנות יחסית.
פורשים את הבצק בעזרת הידיים או המערוך לעובי של כ 5 ס"מ וקורצים עוגיות בעזרת קורצנים או כוסות. מסדרים את העוגיות על פני נייר אפייה שנפרש על תבנית התנור ומפזרים על כל אחת מעט פירורי סוכר לבן. שולחים לאפייה של 15-20 דקות.
7 תגובות
טוב, הרגת! חוץ מהחיך שמשווע עכשיו לאיזה עוגיית חמאה נימוחה, עוררת בי חשק אדיר לקרוא את הספר עם נושי. מרגש לחשוב על ההשפעה של הספר עלייך ועל האופן שבו הוא נוכח היום בחייך. מקסים!
ותמיד אפשר ללוות את הקריאה בצפייה משותפת בסדרת הטלוויזיה האלמותית משנות ה70:)
וואי. כמה זיכרונות ילדות הצפת אצלי עם התיאורים של בית קטן בערבה. כתוב נפלא. נחכה לבאות. נשאר רק לנסות את העוגיות.
אלי איזה כיף לראות שלא רק בנות גודלו על ברכי לורה אינגלס:) ואשמח לדיווח על העוגיות כשינוסו
מקסים! מעורר זכרונות נוגים על סדרת הילדות האהובה עלי בימי ערוץ אחד ויחיד והתאור שלך של העוגיות גרם לי להריח אותן עד ניו יורק. כתוב מקסים!
איך אהבתי את ספרי בית קטן בערבה, החיים שלהם נראו כל כך מעניינים ומיוחדים.
יש קטע נוסף של מיני מתיקה שזכור לי: אב המשפחה מפיק סירופ מייפל (ישר מהעץ), האם מבשלת את זה עם סוכר (או ממתיק מקריש אחר), ואת הנוזל הצמיגי אפשר לטפטף בצורות על השלג לכדי סוכריות. הייתי סקרנית לדעת איזה טעם יש לזה.
גם אני התרגשתי קשות מהסוכריות האלו! הן מילאו מחבתות בשלג ושפכו עליהן את התמיסה שהכינו, לדעתי מעין סוכריות קרמל קשות של היום.