דלה היא שפת האדם מכדי לתאר את כל החששות, הניסויים והמאמצים שעברו על ג'ו באותו בוקר...היא הרתיחה את גבעולי האספרגוס במשך שעה, ומצאה לצערה הרב כי ראשיהם התבשלו מדי והגבעולים עצמם נתקשו יותר משהיו. הלחם השחיר ונשרף, שכן הכנת הסלט כה העציבה אותה שהזניחה הכל...הסרטן היה בעיניה תעלומה אדומה, אך היא חבטה וניקרה אותו עד שהסירה את קליפתו ואת בשרו הכחוש נאלצה להסתירו בחורשה שלמה של עלי חסה. תפוחי האדמה הוסרו מהכירה כדי לשים במקומם את האספרגוס, ובסופו של דבר לא נתבשלו. מקפא הקפה היה דליל, ותותי הגינה לא היו בשלים כשם שנראו, כיוון שנצבעו במומחיות
* מתוך התרגום הראשון של נשים קטנות בעברית, הוצאת י. צ'ציק, תרגם שלמה ערב, 1979 (1954).
בניגוד אליי ואולי גם אליכם, לואיזה מיי אלקוט כלל לא התעניינה בבישול, באכילה וביצירת ביתיות משמחת. מה שעניין אותה היו נשים חתרניות ועצמאיות כלכלית, הרחק מהקן המשפחתי והמגביל של ילדותה.
אלקוט אומנם ביססה את נשים קטנות על חייה האישיים ומשפחתה, אך העניקה נופך רומנטי לקשיים הכלכליים האמיתיים שניצבו בפניהם, ואף יצרה עבור ג'ו, בת דמותה (שלצורך כתיבתה אף ציטטה מיומניה עצמה), נישואי נוחות מוזרים עם פרופסור מבוגר. אלקוט עצמה נותרה רווקה ודווקא הצליחה להתפרנס מכתיבתה.
אבל בואו נחזור לנושא העיקרי כאן, הלא הוא האוכל. בניגוד לבית קטן בערבה אלקוט משמחת במיוחד כשהיא כותבת גם על הקושי בממלכה הביתית ובבישול—וכמעט כל אחת מהבנות חווה אותה כאשר היא מתכננת ארוחת פאר או יצירה קולינרית אחרת, ונכשלת כישלון חרוץ. כך ג'ו מחליטה, במסגרת ה"ניסוי" שעורכת האם ובו היא מניחה לבנות לנהל לבדן את משק הבית, לערוך סעודה חגיגית קלה לאורחים ומתכננת גבוהה "יש לנו בשר-שימורים תפוחי אדמה בשפע: עוד אקנה אספרגוס וסרטן-ים אחד לקינוח, כמו שאומרת חנה. נקנה חסה ונעשה סלט. איני יודעת איך אך כתוב בספר. אכין מקפא קפה ותות גינה בתורת לפתן; וגם קפה, כדי להיות אלגנטים". כצפוי, התכנית השאפתנית מתמוטטת לחלוטין כפי שמתאר הציטוט שפותח את הפוסט.
בסופו של דבר, כשג'ו ממליחה את הקצפת הארוחה כולה קורסת. ג'ו דווקא היא מצליחה לראות את הצד המצחיק שבדבר "והסעודה חסרת המזל נסתיימה בכי טוב, בלחם וחמאה, זיתים ודברי צחוק," חוייה מוכרת לכל מי שמבשל, ומשעשעת, בעיקר בדיעבד.
לעומת ג'ו שמסתערת על הלא ידוע על מנת לארח קרובים וחברים, הארוחה שאיימי מתכננת עבור חברותיה לכיתת האומנות חייבת לכלול " לשון קרה ותרנגולת. שוקולדה צרפתית וגלידה לקינוח," משום שבכך מורגלות הנערות המפונקות והיא מחפשת להרשימן בטעמה הטוב. איימי רוכשת מצרכים יקרים, למורת רוחה של אמה, ומגלה שלא כל התכניות הנעלות שלה עולות כשורה: "אות מבשר רע ראשון ניתן כשמעשה הבישול לא עלה יפה: בשר התרנגולת היה נוקשה, הלשון מלוחה מדי, וקצפת השוקולדה לא עלתה כשורה." מתוך תריסר חברות מופיעה רק אחת, והארוחה כולה נתרמת לעניים. איימי צוחקת, אולם שלא כמו ג'ו, היא מעדיפה להדחיק את הכישלון ומכריזה: "מודה אני לכולכם על עזרתכם הרבה, ואודה לכם עוד יותר אם לא תרמזו עליה במשך חודש, לפחות."
הכישלון האחרון, ואולי הדרמטי ביותר, שייך למאג, שמחליטה, לאחר נישואיה, לייצר בעצמה מטעמים תוצרת בית למזווה הביתי, שאיפה מוכרת בהחלט גם אצלי במטבח. "מתוך שהייתה מלאת תשוקה עזה לראות את מזנונה מצויד במצרכים מעשה בית, החליטה לבשל את מקפא ענבי השועל שלה במו ידיה….לפיכך בילתה את כל יומה בקטיפת הפירות, בהרתחתם, בסינונם ובדאגה להצלחת המקפא שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה, היא שאלה בעצת ספרה של מרת קורנאליוס, חיטטה וחיטטה במוחה להיזכר אם שכחה משהו שחנה נוהגת לעשות. הרתיחה, סיכרה וסיננה הכל שנית, אך החומר האיום סירב להתקרש." הריבה של מאג גולשת לכל עבר, והיא ובעלה הטרי אף נקלעים לריב ראשון בגינה.
בסופו של דבר, האוכל בנשים קטנות הוא פחות פונקציה של עונג ויותר מעניק תחושת חום, ביתיות, אהבה והנאה, אם כי לא מהסוג השמימי. האוכל הוא המקום שמאפשר את ההתכנסות סביב השולחן, ההענקה לזולת, והתזכורת הקבועה של הקשר בין האם לבנות. האפיון הזה מתחבר לי מאוד לתחושות שעולות בי לפעמים עם הכנת הכריכים לבית הספר, שבעזרתם אני מדמיינת שבנותיי צוררות משהו קטן ומנחם מהבית. כאשר אני יודעת שצפוי יום קשה, או שאנחנו כבר במהלכה של מריבת נעורים כזו או אחרת, האפשרות לארוז להן בקפידה יתרה כריך עם פסטו ביתי, מוצרלה באפלו ועגבנייה בשלה ומושלמת ,או להכין סלט קטן של קוסקוס, זיתי קלמטה וגבינה מלוחה פריכה, נותנים לי את התחושה שהנה, לפחות ברגע אחד, בג'ונגל הזה שנקרא בית הספר, יעלה להן חיוך, יתפשט טעם מענג בפה, יוענק להן שובע רגעי שירגיש מחבק מבפנים. וזה, למקרה שתהיתם, הלקח שאני מפיקה מנשים קטנות🙂
ובינתיים מתכון קליל לריבת דומדמניות (הן הן ענבי השועל של מאג) שנקרשת כראוי ומשתדכת היטב ללחם וחמאה (אולי ללא זיתים).
ריבת דומדמניות זריזה ומענגת
חומרים:
1 חבילת דומדמניות אדומות קפואה
1 חבילת דומדמניות שחורות קפואה
3-½ 2 כוסות סוכר, היחס צריך להיות 1:0.75 פירות לסוכר
2 כפות מיץ לימון
תפוח ירוק
אופן ההכנה:
מעקרים צנצנות ומכסים על ידי בישולם במים רותחים מספר דקות. שולפים החוצה עם מלקחיים ומניחים להתייבש על מגבת נקייה.
מניחים את הדומדמניות עם הסוכר בקערה או ישירות בסיר ומניחים להן להפשיר מעט, כ-15 דקות. שימו לב שהן לא מתרככות מדי והופכות לעיסה. חשוב לא להפשיר אותן לחוד אלא לערבב מיד עם הסוכר.
חותכים את התפוח הירוק לחתיכות גסות (אם תרצו לשלוף אותן מהריבה) או לקטנטנות (אם תרצו לשלב בריבה גם תפוח). בתפוח ישנה כמות גדולה של פקטין, החומר המקריש הנחוץ לריבה והוא יחפה על המחסור בפירות הקפואים.
מבשלים את תערובת הדומדמניות והסוכר על אש בינונית, מוסיפים את חתיכות התפוח ומיץ הלימון.
מערבבים כל כמה דקות ומביאים לרתיחה קלה.
אם אתם מעוניינים בריבה אחידה יותר אפשר למעוך מעט את הפירות בסיר בעזרת מועך תפוחי אדמה.
לאחר כ-15 דקות הריבה תתחיל להסמיך ולהקריש, כאן כדאי לכבות את האש ולהניח לה לעמוד מעט בסיר. אם תמשיכו לבשל זמן רב הריבה תהפוך לנוזלית מדי. אל תיבהלו אם היא נראית עדיין מעט נוזלית, היא תסמיך עוד בהמשך.
אם רוצים שולפים החוצה את חתיכות התפוחים.
מעבירים לצנצנות המעוקרות ומניחים להן להתקרר בחוץ.
*רצוי לאחסן במקרר בהמשך ולצרוך בזמן הקרוב.
*הריבה הזו נהדרת גם על גלידה או עוגה בחושה, עם קצת שמנת חמוצה או קצפת, בתאבון!
