בחלק השני של חגיגות יום ההולדת למטבח קריאה, מצב הרוח הופך קליל יותר. הסופרות והסופרים שמתארחים בפוסט הזה, חזרו אל ספרי ילדות אהובים או בחרו בהתבוננות הומוריסטית במיוחד על אוכל, ובעיקר על הגישה אליו כחלק מהותי מהחיים. כשקיבלתי את הטקסטים שלהם לראשונה, צחקתי, העתקתי ציטוטים והרחבתי (כרגיל) את רשימת הקריאה שלי. מקווה שתהנו לפחות כמוני, חגיגות נעימות!
בחזרה לילדות: עמיחי שלו ומיה סביר מוצאים בספרי ילדים את העונג שבציפייה לאוכל
עמיחי שלו בחר בקטע מתוך יופי של חביתה מקושקשת, דוקטור סוס, תרגמה: לאה נאור, כתר, 1999.
"סוף סוף נגמר האיסוף הגדול/ כבר צריך לבשל/ כבר יש לי הכל/ הביצים במטבח/ שם שמרתי אותן/
מיהרתי, שברתי/ קשקשתי אותן/ מאה ואחת מחבתות מלאות/ שעועית חמישים וחמש קופסאות/ שלוש
תאנים ותשעה שזיפים/ קצת זנגוויל, ששה ענפים די יפים/ מקלות קינמון, קצת הדס, קצת פלפלת/
החביתה המקושקשת שלי מתבשלת".
זה הרגע בו אופי בן פופי, הדמות הראשית בספרו המטורף של דוקטור סוס, יופי של חביתה מקושקשת, עושה ספירת מלאי אחרי שיצא למסע בארץ דמיונית של עופות ענקיים, בלתי נתפסים בגודלם, בעלי שמות ארוכים ושוברי שיניים, והכל בגלל שהרגיש כי משעמם לו לעשות חביתה מביצה של תרנגולת. בדרכו הוא אוסף ביצים מכל היצורים האלה ומגיע למטבח שלו עם הכמות המעט מוגזמת הזו, אבל מתברר כי יש לו גם עשרות מחבתות והוא מלהטט בין כולן. וכמובן, שלמרות המצרכים המשונים – זה גם יוצא טעים להפליא, כך לדבריו. הרגע הזה, והספר הזה, כמו רגעים וספרים אחרים של דוקטור סוס, הוא פשוט רגע של גאונות ושל יכולת דמיון בלתי נתפסת, מלאות חיות, המגובה גם באיורים מופלאים של כל אותם עופות ענקיים, וגם כשאתה כבר מבוגר, הרבה אחרי שקראת את זה בתור ילד והקראת את זה לילדיך, אתה חוזר לזה. יש לטקסט כוח להעיף אותך ישר וגבוה מהמקום בו אתה נמצא. להזכיר לך – כי אתה נוטה לשכוח – שאמנות גדולה היא קודם כל זאת שמתבססת על דמיון טהור, עשיר ופרוע. והכל מתחיל מהצורך הפשוט להכין חביתה מקושקשת.
.
עמיחי שלו הוא סופר, משורר ומסאי רב פעלים וברוך כישרונות. אם אתם מוכנים לאגרוף רציני בבטן מציעה לכם לקרוא בזהירות את "בדידות מזהרת" שלו (עם עובד, 2015), רצוי עם כוס תה מנחמת ליד.
מיה סביר בחרה בקטעים מתוך הבית בקרן פו, א.א. מילן, תרגם: אהרן אמיר, מחברות לספרות 1970, והנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזיפרי, תרגמה: אילנה המרמן, עם עובד, 2013 (1952).
"הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השנייה לפני אכילת הדבש. זו שנייה שאין שנייה לה" אומר פו לחזרזיר ומניח על צלחתנו אמת נצחית באשר ליופי, למשמעות ולהתרחבות שיש ברגעי ציפייה (לאוכל ולמה לא). לצד האמירה המושלמת הזאת אני מבקשת להניח אמירה נוספת, אלמותית אף היא ואחות לזו של פו: "אם תשוב, למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית" אומר השועל לנסיך הקטן.
את הציטוטים האלה בחרתי כי פו וכי הנסיך הקטן, וגם כי הם מסמנים עבורי את מה שקל כל כך, קל מדי, לתת לו לחמוק: הדרך אל אותו דבר נחשק, האופן שבו מגיעים אליו, השינויים שמתרחשים בעצמי המתכוונן אליו. אם לא נותנים להם לחמוק, אם אוחזים בהם, הדבש מתוק יותר והחברות חברית יותר.
מיה סביר היא סופרת נפלאה שלא רצתה לדבר איתי בגיל 14 (סיפור אמיתי!). אחרי שקראתי את על הפיוס, ספר קטן בממדיו אך מרעיד בעוצמתו, התגברתי בקלות על האפיזודה ההיא:)
קצת הומור לקינוח: יניב איצקוביץ ועלית קרפ על ספרים שצוחקים עם האוכל
יניב איצקוביץ בחר בקטע מתוך דונה פלור ושני בעליה, ז'ורז' אמאדו, תרגמה: מרים טבעון , כנרת זמורה-ביתן 2018.
"בהפסקה התנפלו המוזמנים על מזנון הכיבוד המלכותי. כמו פראים מורעבים שזה חודשים לא בא אוכל אל פיהם. דונה פלור ודונה נורמה ראו גם טעמו קאוויאר בפעם הראשונה בחייהן. טעמו של הקאוויאר המהולל – כל גרם שווה הון – ערב לחכה של דונה פלור, אשפית המטבח: 'זה מוזר, אבל זה מוצא חן בעיניי.' דונה נורמה לא הסכימה עמה, ואמרה לחברתה בפרצי צחוק ובהעוויות פנים (השמפניה דווקא מצאה חן בעיניה, וכבר לגמה שני גביעים): 'לעסק הזה יש מין טעם מעופש, השד יודע של מה…'
צחקה גם דונה פלור, וכשדוקטור תיאודורו הלך לחפש את אורבאנו-בחור-מסכן כדי להכריח אותו לבוא ולהתכבד, הזכירה מה שאמר בעלה הראשון המנוח כשחזר מריו-די-ז'אניירו. במשך הטיול, דונה פלור אינה יודעת איפה, הוא התפטם בקאוויאר, ואמר לה, כששאלה איזה טעם יש לו: 'טעם של כּוּס… טוב מאוד!'
דונה נורמה פרצה בצחוק, מטושטשת במקצת מהשמפניה: המנוח היה מטורף ממש, היה לו פה מלוכלך, היה חסר תקנה, אבל כל כך שמח, בלתי נשכח! 'חביבתי, המנוח היה בחור עליז, והבין בטעמים האלה…'
דוקטור תיאודורו חזר, מוליך את הבחור-המסכן בזרועו, ודונה פלור מיהרה להכין לו צלחת, ולא שכחה להוסיף מנת קאוויאר."
תיאורי האוכל האהובים עליי, כאלה שאני ממש עוצר ומשתהה על השימוש בהם, הם תיאורים שמצליחים בטעימה אחת לחשוף עומק של דמות או חינניות של סיפור. הקטע הזה של ז'ורז' אמאדו אהוב עליי במיוחד, לא רק משום שהוא מצחיק מאוד, אלא גם משום שהוא מתמצת את כל הסיפור של הרומאן המשוגע הזה. ואדיניו, בעלה הראשון של דונה פלור, שאל המשגלים איתו היא כל כך מתגעגעת, חזר ממסעו וסיפר לה שלקאוויאר יש טעם של כוס. אבל למען האמת, דונה פלור יודעת שואדיניו חשב שלכל דבר פחות או יותר יש טעם של כוּס. דונה פלור אומרת לחברתה דונה נורמה שבטעמים האלה המנוח הבין, ובכך כמובן, היא לא מתכוונת רק לטעמי הקאוויאר. ולסיום, כמובן, דונה פלור דואגת להכין לבעלה השני, דוקטור תיאודורו השמרן והמשעמם, צלחת, "ולא שכחה להוסיף לו מנת קאוויאר", אולי כדי לעורר אותו להבין בטעמים? אבל לצערה של דונה פלור, דוקטור תיאודורו יטעם ממש את הקאוויאר, ולא את מה שעשוי לעמוד מאחורי הניחוח וטעמו.
לא הופתעתי כשיניב איקוביץ בחר קטע מצחיק במיוחד מספר שעוסק באוכל, בגוף ובתשוקה. מי שקרא את ספרו האחרון תיקון אחר חצות (כתר, 2015), סאגה יהודית המתרחשת במאה ה19, עם גיבורה פמיניסטית וסוסים מדברים, ימצא את כל אלו בתוכו והרבה מעבר.
עלית קרפ בחרה בקטע מתוך כלה, אורה אחימאיר, עם עובד, 2012.
אני אוהבת את הטקסט הזה ומצטטת אותו מדי פעם, וגם מספרת עליו לעתים קרובות, כי הוא משקף בעיני יחס בריא וצנוע לענייני אכילה ולחיים בכלל.
בקטע הזה מספרת אורה אחימאיר על ארוחות השבת בבית משפחתה לאחר מות אמם. אני אוהבת את הניסיון של האבא הזה ליצור איזו ציווילזציה עבור ילדיו בהעדרה של האם, ולשטוח בפניהם איזו משנה רגשית, שאותי נורא שכנעה וכולה צניעות ותמימות וענווה. אורה אהבה מאוד את אבא שלה, וגם אני התאהבתי בו בעקבות הדברים הללו.
את ספרה של עלית קרפ אווזים, שיקח אתכם לטיסה בשמי שוודיה הקפואה, מומלץ במיוחד לקרוא בעונה הנוכחית, תחת השמיכה, ועם זמן ונכונות להתעכב על התיאורים הנפלאים.
2 תגובות
בלוגולדת שמח, כן ירבו.
תמיד יש משהו טעים ומעניין לקרוא פה, תודה
איזה כיף לשמוע! תודה רבה מעין.