כשחשבתי על חגיגות יום ההולדת הרביעי (!) לבלוג מטבח קריאה, הרגשתי צורך עז לחזור למהות שלו, האובססיה הפרטית שהתחילה את הכל: קטעי אוכל מענגים במיוחד בספרות. במשך ארבע שנים כתבתי על ארוחות בספרי ילדים, על פרוזה קולינרית למבוגרים, אירחתי כותבים ומבשלים אחרים וניסיתי הרבה מתכונים ייחודיים. השנה אני חוגגת בשיחה ששימחה אותי במיוחד עם מי שהוא, בעיני ובעיני רבים אחרים, האורים והתומים של כתיבה על אוכל בספרות הישראלית—הסופר הנפלא מאיר שלו (גילוי נאות: אני עובדת בסוכנות הספרותית שמייצגת אותו). שוחחנו במשך כשעה על אוכל, ספרים, וסלט אחד שעשוי להרחיק אנשים אך לסייע דווקא בכתיבה. מוזמנות ומוזמנים לצלול איתנו לשאלות החשובות באמת: איזו טעות התגלתה בקבב הרומני ועל אלו מנות מאיר שלו אחראי בארוחות משפחתיות.
מאיר שלו הוא אחד מהסופרים הישראלים האהובים והנקראים ביותר. הוא מחברם של תשעה רומנים, חמישה ספרי עיון, עשרים ואחד ספרים (מעולים!) לילדים וטור פופולרי במיוחד המתפרסם בידיעות. ספריו תורגמו ליותר מ25 שפות ברחבי העולם וזיכו אותו בפרסים רבים. הוא מתגורר בתל אביב ובאלוני אבא, לא משתגע על אוכל הודי, ומוכן תמיד לטעום מאכלים חדשים לפחות פעם אחת.
שלום למאיר שלו ואיזה כיף לארח אותך בבלוג
תודה רבה
אתה אחד מהסופרים הישראלים האהובים והמוכרים ביותר כיום בארץ, ולא פחות מכך גם אחד הסופרים המצוטטים ביותר בתת-הז'אנר של תיאורי אוכל. ראיתי כבר אנשים שעוצמים עיניים בהתענגות כשהם מתארים את כריך הסתתים מביתו במדבר, או את תהליכי האפייה בעשו, והאמת שיש לך המון תיאורי אוכל: ההכנה, ההתעסקות והעונג שבאכילה. אני יודעת מה מביא אותי לחפש ולהנות מקריאת התיאורים האלו, אבל מה מביא אותך, כסופר, לכתיבה על אוכל?
אני משער שזה התחיל בזה שהרומנים הראשונים שלי הם רומנים על משפחות, כמה דורות במשפחה אחת, ואוכל הוא תמיד מרכיב חשוב בחיי משפחה. האוכל, הארוחה, ההכנה, המאכלים שיש למשפחה מסוימת—זאת סיבה אחת.
הסיבה השנייה היא שאני מאוד אוהב אוכל. אני רק רוצה לסייג את זה, אני לא מומחה בענייני אוכל. אני לא כשיר להיות שופט בתחרות בישול, למשל. אני אוהב את האוכל שטעים לי, אותו אני יודע לבשל. הוא אוכל די פשוט ולא תמיד הוא האוכל של המשפחה שלי. אצלנו במשפחה האוכל הולך ומשתפר, אף אחד לא מתגעגע לאוכל של הסבתא שלו. תמיד אני שומע את כל הקיטש הזה בתוכניות הטלוויזיה על המטבח של הסבתא וזה משעשע אותי. שתי הסבתות שלי היו בשלניות בינוניות, אמא שלי הייתה בשלנית בינונית פלוס, אחותי ואחי בישלו הרבה יותר טוב ממנה וגם ממני, והבן שלי מבשל הרבה הרבה יותר טוב ממני…
ומה אתה אוהב לאכול?
אני אוהב אוכל מזרח אירופאי, אוהב אוכל חריף, אני לא אוהב אוכל מתובל יותר מדי ולא אוהב שיש דברים מתוקים באוכל, נגיד פירות יבשים ששמים בצלי או דלעת ובטטה במרק, כל מה שממתיק את האוכל. דג מלוח, למשל, זה אחד המאכלים שאני הכי אוהב אבל בסגנון הרוסי והאוקראיני ולא הפולני. הפולנים והסקנדינבים ממתיקים את ההרינג שלהם, והרוסים והאוקראינים עושים אותו כבוש עם בצל ושמן ומלח ואת זה אני אוהב.
"בכפר יהושע אכלנו ארוחת בוקר של שבת. ארוחה גדולה ומאוחרת של לחם טרי, סלט וגבינה וזיתים וחביתה, ולפעמים הוגשו מנות רבועות רוטטות של 'חולודייץ'—רגל קרושה משופעת בלימון ושום, שאהובה עליי מאוד עד היום הזה. זו הייתה ארוחה דומה מאוד לארוחות השבתיות של נהלל, אבל גם שונה מהן מאוד. הרי די בהבדלים קטנים בחיתוך הירקות שבסלט, בעובי המחבת, בסוג הלחם ובגיבון הגבינה."
בספרים שלך נראה שיש חשיבות גם לאופן ההכנה של האוכל, וחוויית האכילה של הדמויות משתנה לעיתים בהתאם למי שמכין את האוכל, גם אצלך זה ככה?
אני זוכר כילד שההורים שלי היו אוכלים ארוחת ערב פשוטה של סלט ירקות וחביתה, אמא שלי הייתה מכינה את הסלט בתוך קערה גדולה על השולחן, וכל אחד היה מוריד לו לצלחת מתוך אותה קערה, כלומר כולם קיבלו אותו סלט. אבל בכל ארוחה אני הייתי מבקש מאמא שלי לאכול קצת סלט מהצלחת שלה כי היה לו טעם אחר.
[גם היום] אני נורא אוהב לאכול מצלחות של אנשים אחרים ולהציע להם לאכול מהצלחת שלי…אצלנו כל ארוחה היא ארוחת טעימות גם אם היא לא מוגדרת ככזאת.
"הוא עטף את כיכר הלחם המלאה בשעוונית דקה, פיתל ואטם את הקצוות בגומיות והניחה תחת לוח העץ, שעליו הוא יושב כל היום ומסתת. בכך החלה מלאכת ההכנה האמיתית של הסנדביץ'. תחת גופו של הדוד אברהם נמעכו הלחם ותוכנו יחדיו, מיצי העגבנייה התערבו במליחותה של הגבינה, נמסכו בשמן הזית ובאדים הריחניים של הפטרוזיליה והשום וחדרו לכל רווח וחלל בבשר הלחם."
כאמור, האוכל מאוד נוכח בכתיבה שלך, האם כשאתה מתאר ארוחות, או בישול או הכנת כריכים, אתה עושה זאת במודע, או שהכתיבה על אוכל נובעת מתוך הטקסט עצמו או הדמות המתוארת בו?
כל מה שאני כותב בספר ולא חשוב אם זה אוכל, או העבודה של אדם, או האהבה שלו לאישה, צריך לשרת את הספר או שזה משהו שצריך לאפיין גיבור מסוים נגיד בעשו—המשפחה של האופים או הדודה שמכינה את המרציפן—זה האפיון שלה. אני לא כותב ספר בתור קולר לתלות עליו כל מיני תיאורים שאני אוהב אותם, אבל כמו שאני משתמש בכל מיני אפיונים של גיבורים, האוכל הוא אחד מהם.
אצל הסתת בביתו במדבר שמכין את הכריך של הסתתים, [המתכון] נגזר מזה שהוא כל היום יושב על האדמה ומסתת את האבנים. הוא מנצל את הישיבה שלו כדי למעוך את הכריך המיוחד הזה. הוא יושב עליו כמה שעות, מכין אותו בבוקר, מתיישב עליו ואז בצהריים כשהוא מוכן הוא אוכל אותו, זה חלק מהעבודה שלו.
בכימים אחדים, למשל, האוכל הוא אמצעי של חיזור. האוהב בספר לומד לבשל על מנת להכין את התקרובת לחתונה שלו עם האישה שהוא מחזר אחריה, ומקווה שהיא תסכים להצעת הנישואים שלו…אני זוכר כשכתבתי את כימים אחדים ראיינתי כמה טבחים מקצועיים ובעלי מסעדות כדי להבין מה הם רואים [אצל זוגות שאוכלים אצלם]. ואחד מהם אמר לי: אני מסתכל עליהם מהחלון של המטבח, ואני יודע מה הם יעשו אחרי האוכל שלי, האם הם ילכו כל אחד למקומו, האם הם יזנקו למיטה, או האם הם ילכו לאט לאט למיטה וישכבו בה ולא יעשו שום דבר.
האם יש לך תיאור אוכל שאתה אוהב או קשור אליו מיוחד באחד מספריך?
אני אוהב את תיאור הכנת המרציפן או המאסאפאן בעשו.
"היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל. אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות , כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מגלגל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר. דודוץ' יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש...מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר".
אני אוהב גם את מרק העוף בביתו במדבר ואת סלט ירקות הישראלי, למרות שישראל עוד לא קיימת, אז סלט הירקות המושבניקי, ברומן רוסי.
בפונטנלה יש תיאורים של בשר, של אכילת בשר, שאני גם אוהב, כי האמא שם, שהיא צמחונית, מטריפה את כל בני הבית. האבא בוגד בה עם השכנה, ובהתחלה לא נרקם ביניהם רומן, הוא פשוט היה הולך אליה לאכול בשר.
האבא שם, אגב, מזהיר את הבן שלא לקבל מחמאות קולינריות מנשים כמו 'אני אשים אותך בין שתי פרוסות לחם', או 'אני אוכל אותך בידיים.'
אני עומד מאחורי האזהרות האלו!
תיאור האוכל האהוב עליי מספריך הוא של הקבאב הרומני מספר הילדים המופתי, איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני, שעדיין מאוד מצחיק אותי, איזה תגובות אתה מקבל מקוראים על תיאורי האוכל שלך?
קודם כל יש טעות בספר כי בקבאב רומני אין פטרוזיליה ותיקנו אותי לגבי זה.
בדרך כלל התגובות הן מאוד חיוביות: "גם אצלנו אכלו מרק עוף כזה" או "ניסיתי את הכריך סתתים בבית ואפילו שיפרתי אותו"—כמובן שתלוי מה אתה דוחף לתוך הלחם…
אגב, אני המצאתי את הרעיון, "להכניס כל דבר לפיתה," הרבה לפני אייל שני, אבל אני הייתי הלקוח היחיד של ההמצאה הזאת. למשל, שרימפס בתוך פיתה זאת מנה מדהימה: אני מכין במחבת שרימפס עם שמן זית, שום, פלפל חריף, פטרוזיליה, לפעמים כמה טיפות של מיץ עגבניות, מטגן את זה במחבת, שופך את זה לתוך פיתה, נותן למיצים להיספג וזאת ארוחת הצהריים—זה טעים מאוד!
איזה תיאורי אוכל אתה אוהב לקרוא בספרים של אחרים?
בספר התענוגות של עמוס קינן, אותו קראתי כשהייתי בן עשרים ומשהו, יש קטעים ספרותיים נהדרים בין המתכונים. אני זוכר שהוא מאוד הלהיב אותי בגישה שלו שאוכל זה גם כיף.
יש גם תיאור נהדר, מאוד קצר, במובי דיק, של רב המלחים של הפקווד שאומר לטבח להכין לו אומצה מבשר לוויתן, וכשהוא מגיש לו את הסטייק הוא משליך אותו מהשולחן ואז מסביר לו איך מכינים את המנה:
"אני אגיד לך מה לעשות כדי שלא תקלקל אותה בבישול ארוך מדי. תחזיק את האומצה ביד אחת, ותראה לה גחלת בוערת ביד השנייה; אחר כך, תגיש אותה."
(מתוך מובי דיק, הרמו מלוויל, תרגום: גרשון גירון, ידיעות ספרים 2009).
בספרי ילדים יש ספר שנקרא בעברית המשמנאים והמרזנאים של מורואה אנדרה, על שתי מדינות שכנות, אחת של אנשים רזים, ואחת של אנשים שמנים, שיוצאות למלחמה, בין השאר, על השאלה מאיזה צד פותחים את הביצה השלוקה—מהצד החד או מהצד הרחב, ושם יש תיאורי מעדנים של ארץ המשמנאים.
למי אתה אוהב לבשל? מי אתה אוהב שמבשל לך?
כשבאים חברים או משפחה לארוחה של בשר אז אני האיש שמכין את הסטייקים כי אני יודע לעשות את זה.
כשעושים ארוחת שבת אני מכין בעצמי את מרק העוף, או שאני מתרוצץ סביב המבשל ומטריד אותו בהוראות והערות. למדתי להכין את המרק שלי מד"ר אלי לנדאו המנוח, שנינו אהבנו את האוכל המזרח אירופאי, והוא שיפר את הבישול שלי.
הבן שלי מאוד מגוון, הוא עבד במסעדה וניהל מסעדה, הוא גם מומחה ליין ומשקאות אלכוהוליים והוא בשלן מעולה. בשנים האחרונות עזבתי את ירושלים ואני גר במושב אלוני אבא בעמק יזרעאל; מיכאל הבן שלי אומר "התפתח אצלנו אלוני אבא קוויזין," כלומר, האוכל שאני מכין לעצמי. למשל, יש לי סלט שקשור לזה שרוב הזמן אני נמצא הרבה לבד בבית וכותב. בימים שאני נמצא לבד, אני כמעט כל בוקר אוכל סלט שאף אחד אחר לא אוהב לאכול אותו ואני קורא לו הסלט של מר תחש. הוא נקרא על שמו של מר תחש מהרוח בערבי הנחל, שהיה בעצם גירית. אני חושב שיונתן רטוש שתרגם את התרגום הראשון, קרא לו כך כי הוא לא רצה חיה עם שם ממין נקבה. החבורה שמסתובבת שם היא חבורה של ג'נטלמנים כפריים רווקים ואין אישה בסיפור, מר תחש שונא חברה, והסלט הזה מרחיק מעליך חברים ואורחים לא צפויים. השום והפלפל החריף שבו יוצרים חומה ביני ובין העולם.
אולי זה טיפ לכתיבה, אמצעי להתבודדות מהעולם?
כן, זה נכון.
לשמחתי, מאיר שלו נאות לחלוק איתנו את סלט הבוקר שלו, מוזמנות ומוזמנים לנסות בבית
הסלט של מר תחש
סלט לימים של כתיבה, עם הרבה טעם וריח
2 עגבניות גדולות
2 פרוסות גבינה בולגרית
פלפל ירוק חריף
3-4 שיני שום
¼ כוס שמן זית חריף
אני לוקח שתי עגבניות, אחת אני מפמפם על פומפייה, מכין ממנה רסק, את השנייה אני חותך חיתוך בינוני ואז אני חותך פנימה בחיתוך דק פלפל ירוק חריף. אני חותך גם 3-4 שיני שום גדולות ומוסיף פנימה. אני חותך דק גבינה מלוחה, מוסיף לקערה ושופך הרבה שמן זית מהסוג החריף.
ואת זה אני אוכל עם פרוסת לחם וכף.
מה התיאור האוכל האהוב עליכם בספריו של שלו? מוזמנים לשתף בתגובות, לזלול סלט תחש או מרציפן חמים, ולזכור שאוכל וסיפורים הולכים תמיד ביחד.
כמו שאומר יעקב בכימים אחדים:
פעם אני סיפרתי לך סיפור בשביל שאתה תאכל את האוכל שלי, ועכשיו אני מגיש לך אוכל בשביל שאתה תשמע את הסיפורים." (מתוך כימים אחדים, עם עובד, 1994).
3 תגובות
❤️
בן שתים-עשרה כבר ידעתי מה אני אוהב לאכול ומה אני שונא, אבל לא שיערתי שאוכל יכול להסב עונג כה עמוק וחריף. לא רק לשוני וחכי, גם גרוני ומעי וקצות אצבעותי הנביטו פקעיות זעירות של טעם. הריח מילא את אפי, רוק הציף את פי, ואף-על-פי שעוד הייתי ילד ידעתי שלעולם לא אשכח את הארוחה שאני אוכל…. קמתי ממקומי, הרתחתי מים בסיר ופיצחתי שתי ביצים אל תוך כף ידי. פסקתי את אצבעותי והנחתי לחלבונים להחליק בינהן אל הכיור. ערבלתי וטרפתי את החלמונים עם הסוכר ועם היין… בלי לחדול אף לרגע הנחתי את הקערה על סיר המים הרותחים והמשכתי כך עוד שתי דקות. החלמונים התחממו, ספגו את היין ואת נוזליהם שלהם, הפכו לקציפה חלקה, ובבת אחת עלה ריחו העשיר של הזביונה באויר. כשסיימתי למצוץ את אצבעי, קמתי והחלקתי את לשוני על שיני העליונות מימין לשמאל ומשמאל לימין מתוק מתוק מתוק מתוק מתוק…"
נהדר בתיה! אכן אחד התיאורים הזכורים ביותר שלו