״מתכון יכול להיות יפה כמו שיר״ על יצירה ותקווה במטבח האנגלי של מיס אלייזה

התחלתי למצוא שירה בדברים המוזרים ביותר: החל באגוז המוסקט המחוספס ביותר וכלה בגזר הלבן המוכתם באדמה. מעניין אם אצליח לכתוב ספר בישול שיכיל את האמת ואת היופי שבשירה. ומדוע שאמנויות הקולינריה לא יכללו גם שירה? מדוע שספר בישול לא יהיה דבר יפה?

אנאבל אבס

משירה לבישול: הליידי ששכתבה את רזי המטבח

עם תחילתה של שנה חדשה, ועדיין לא טובה, שמחתי לפגוש ספר שלקח אותי לטיול היסטורי וקולינרי מרתק. התיאור המקסים שמצוטט למעלה, לקוח מהמטבח האנגלי של מיס אלייזה מאת אנאבל אבס, וסיפק לי תזכורת מצוינת לחזור ולהיזכר בקשר בין המילה הכתובה, לבישול, להשראה וליצירה. בקיצור, כל מה שעומד בבסיסו של הבלוג הזה.

המטבח האנגלי של מיס אלייזה משלב בין סיפור אמיתי, להתרחשויות מדומיינות, חיבה לפואטיקה, ואהבת אמת לתיאור חומרי גלם, תהליכי בישול, ויצירת מתכונים. הספר בנוי בשני קולות: הראשון שייך לאלייזה אקטון, דמות היסטורית אמיתית שחיה באנגליה הוויקטוריאנית, ומי שחיברה את ספר הבישול המודרני הראשון ב1845: ״בישול מודרני למשפחות.״ ספרה של אקטון, שפורסם תחת שמה, בניגוד לנוהג של נשים המפרסמות תחת התואר ״ליידי״ בלבד, הפך לרב מכר של התקופה והציע לראשונה זמני בישול ורשימת חומרים שהופיעה, משום מה, בסוף המתכון. כמו כן, הוא כנראה ספר הבישול הראשון אי פעם שהציע מתכון לכרוב ניצנים. אם תרצו, אפשר להציץ בדפים הראשונים של הספר המקורי ממש כאן. הקול השני, שייך למשרתת של אקטון, אן קירבי, שהפכה ליד ימינה ולפי הספר גם למעין מוזה. קירבי, שלא ידוע עליה כמעט דבר, היא בעיקר פרי דמיונה של אבס. היא מתוארת בספר כנערה ענייה מרקע משפחתי קשה במיוחד, שרק חולמת לבשל ולהפוך לטבחית וכמי שמכירה לאקטון את רזי המטבח העונתי.

אנאבל אבס, היא סופרת בריטית, שפרסמה כשמונה ספרים שחלקם עוסק בנשים היסטוריות שנדחקו לשוליים כמו בתו של ג׳יימס ג׳ויס והמאהבת של ד״ה לורנס. את הספר של אקטון קיבלה בירושה מהחותנת שלה שלימדה בישול, וכך נחשפה לדמותה. אבס אף הגיעה לביקור בישראל, כאן אפשר לקרוא ראיון איתה ועם הילה אלפרט ולהבין את עומק המחקר שלה על אקטון, ואת החירויות הספרותיות שנטלה בכתיבת המטבח האנגלי.

אקטון בכלל החלה את דרכה כמשוררת סוערת שכתבה שירים אישיים וחושפניים, כנראה בעקבות פרשיית אהבים שניהלה בצרפת. על אף שהייתה בת למעמד מכובד, הכתיבה עצמה לא נחשבה כעיסוק ראוי. כשהיא מגיעה למו״ל הלונדוני שלה עם הצעה לספר שירים נוסף, הוא שולח אותה לכתוב ספר בישול לנשים, רעיון שהיא פוטרת בזלזול. אולם לאחר שמשפחתה יורדת מנכסיה והיא ואימה פותחות פנסיון אירוח, היא מחליטה לאמץ את הכיוון כפתרון כלכלי ומגלה את נפלאות הקולינריה ואת הקשר בין יצירה, כתיבה ובישול.

בישול עונתי ואומנותי

כאמור, הספר עוקב אחרי כתיבתו של ספר הבישול במטבח של אלייזה ואן ומפליא בפנינים קולינריות. אלייזה ואן נחושות לפשט את מלאכת הבישול שעד אז הוכתבה על ידי מתכונים כלליים ומתישים. לפי אלייזה, ״מתכון יכול להיות יפה כמו שיר, אני חושבת. שימושי ויפה. הוא לא חייב להיות רשימה חסרת חן של הוראות יבשות.״ ההכרות עם אן, והצורך במציאת מתכונים שאינם רק פשוטים אלא גם נגישים ובריאים, הוא המנחה את הספר. ניתן לומר שהגישה שלהן בעצם מאפיינת את תפיסת הfarm to table המקובלת היום. אבס משתמשת בדמותה של קירבי כמי שתורמת רבות להעשרת הפן הזה, משום שכצעירה חסרת כל היא עסקה מילדות בגידול ירקות ופירות, ולמדה לייצר מזונות ושימורים גם משאריות או תוצרת פגומה. כך, אן מלמדת את אלייזה לקטוף פקעות ורדים ועלי גפן מהגינה, או להשרות חבושים למשך הלילה כולל הגרעינים והליבה על מנת לזרז את תהליך הקרישה שלהם לריבה. יחד עם זאת, השתיים לא מוותרות על איזון המרכיבים, צורת ההגשה וכמובן טעמה של המנה. מלבד פירוט הכנת ואכילת מנות שונות ומורכבות כמו ״כבד עגל צלוי עם לימונים כבושים״ או ״ביצי ברבור ממולאות״, כל פרק במטבח האנגלי גם נקרא על שם המאכל שמוזכר בו. אני מצאתי שהבחירה הזאת מוצלחת במיוחד, ומושכת את הקוראים לגלות למה הכוונה ב״עוגת סודה טובה,״ או ב״רפרפת של הוד מלכותה.״

בסופו של דבר, הספר הזה מציע משהו מעבר לרומן היסטורי וקריאה משובבת נפש ועמוסה בתיאורי אוכל ובישול. ברובד העמוק יותר הוא מבוסס על שני צירים עיקריים שעל גבם נבנית העלילה. הראשון, הוא החברות האמיצה בין שתי הנשים השונות כל כך — והמגיעות ממעמד שונה—מה שממש לא היה מקובל באותה תקופה. על חברות זו אומרת דמותה של אלייזה בספר: ״נדמה לי שהמטבח, על האינטימיות הגלומה בו, מלבה את החברות ואת האהבה יותר מכל חדר אחר בבית.״ החברות בין אלייזה אקטון לאן קירבי הזכירה לי את שיתוף הפעולה ההדוק בין ג׳וליה צ׳יילד לסימון בק. גם שם היה מדובר בשותפות אמיתית של שתי נשים שבער בהן הדחף לבאר את הבישול הצרפתי ולפשט אותו עבור הקהל האמריקאי. לאורך הספר השתיים גם מסתירות סודות זו מזו ומה שהן מגלות אחת על השנייה משפיע על המשך הקשר, ולבסוף גם כנראה מפריד בינהן.

הציר השני, הוא הגילוי של עולמות הבישול כמעיין יצירתי המפרה את כתיבתה של אלייזה ולהיפך. אחד הדברים המיוחדים שאפיין את ספר הבישול שלה, היה שהוא כתוב כיצירת אומנות. כמשוררת, חיפשה אקטון להפוך את הקריאה בספר הבישול ובמתכונים הפרקטיים שהוא אוצר לחוויה המעשירה גם את הנפש. כפי שדמותה בספר מנסחת זאת, ״לאחרונה שמתי לב שיצירת שיר כמוה כיצירת תבשיל במטבח—שתיהן גורמות להרגיש שאני חיה באמת, נתונה בריכוז מוחלט, קיימת רק ברגע המאמץ ותו לא….קודם הענקתי את מתת השירה כעת אני מעניקה את מתת המזון.״

אז מה נוכל לקחת מהמטבח של מיס אלייזה לפתיחת השנה החדשה והמורכבת שלנו? מלבד אהבה למילה הכתובה, הכבוד לאוכל טרי ולמטבח עונתי, והחברות האמיצה כמובן, אני חושבת שהספר נותן השראה למציאת הבלחות אור גם כאשר העולם סביב נראה חשוך. אלו מתגלות תמיד מתוך עשייה, תשוקה וקשרים אנושיים. הלוואי שנדע ליישם את כל אלו ולייצר לנו השנה בשורות טובות אמיתיות.

אם הספר הזה היה מאכל הוא היה: קריש חבושים.

המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס. תרגמה קטיה בנוביץ׳. תכלת 2021.

ומה בישלתי מתוך המטבח האנגלי של מיס אלייזה?

אחת הדמויות ההיסטוריות המופיעות בספר היא ליידי ג׳ודית מונטפיורי, אשתו של הפילנטרופ משה מונטיפיורי ופעילה בקהילה היהודית באנגליה ובארץ ישראל. מונטיפיורי עצמה כתבה ספר בישול יהודי המבוסס על מנהגי הכשרות ואפשר לקרוא עליו פוסט מעניין כאן. כשהיא מגיעה להתארח בפנסיון של אלייזה ואימה, היא שולחת הנחיות לאוכל שלה ואף מביאה לעצמה את הקינוח שמכונה בספר ״רפרפת שקדים יהודית״. הרפרפת, או פודינג, אינה כוללת מוצרי חלב ולכן מועדפת על הליידי כמנה אחרונה. אני הסתמכתי על מתכון שבכל זאת מאפשר שמנת מתוקה ומנחמת, וכולל גם תפוחים לציין את השנה חדשה.