כשחיפשתי דרך מיוחדת לחגוג את קיומו בן השנה (!) של מטבח הקריאה שלי, חשבתי שהגיע הזמן לפתוח את הדלת לא רק לציטוטי אוכל אהובים מספרים ישנים וחדשים, אלא גם לקוראים אחרים שישתפו אותי ואתכם בטקסטים האהובים עליהם. אז הנה, בשני פוסטים (החלק השני יעלה בשבוע הבא) סופרות וסופרים מכרות וחברים ששיתפו אותי בטקסטים האהובים עליהם, אלו שמתארים את הארוחה, את הבישול, את הרגע שלפני הנגיסה או את המוות שבסוף הטעימה. כולם הפתיעו אותי, ושימחו באותה המידה, בבחירה, במחשבה ולא פחות מכך, בהשתהות של כל אחד ואחת מהכותבים המופלאים שהסכימו להשתתף בדיון הוירטואלי שסביב שולחן האוכל. אז בתאבון וקריאה מענגת.
אינטימיות ואוכל, מזוית שונה: לירן גולוד ותהילה חכימי חוצות את קווי הארוחה הזוגית
לירן גולוד בחרה בשירו של דן צ'יאסון שיר אהבה (מליח) שתרגמה ריטה קוגן במיוחד עבור פרוייקט זה, מתוך Natural History, Dan Chiasson, Knof, 2007.
שיר אהבה (מָלִיחַ) | דן צ'יאסון
(מאנגלית ריטה קוגן)
כַּאֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר "אַתְּ" בְּשִׁירַי, אֲנִי מִתְכַּוֵּן – אַתְּ.
אֲנִי יוֹדֵעַ, זֶה מְשֻׁנֶּה: אַךְ בְּקֹשִׁי נִפְגַּשְׁנוּ.
אַתְּ לְבַטֵּחַ שׁוֹמַעַת זֹאת תָּדִיר, הֱיוֹת אַתְּ.
בַּלַּיְלָה הַהוּא הֵסַבְנוּ מִשְׁנִי עֶבְרֵי
הַשֻּׁלְחָן הָאָרֹךְ, לְאַחַר בּוֹא הָעִקְצוּץ
שֶׁל מִטְבָּלִים רוּסִיִּים, קָרָפֵי ווֹדְקָה בַּטָּרָגוֹן,
כְּלֵי הַחִמּוּם נִגְדְּשׁוּ מְלִיחִים רְתוּחִים.
הָיִיתִי שִׁכּוֹר בְּמִקְצָת, לְאַחַר שֶׁעָזַבְתְּ
אָכַלְתִּי אֶת אַחֲרוֹן הַמְּלִיחִים מִשְּׁיָרֵי צַלַּחְתֵּךְ.
LOVE SONG (SMELT)
When I say 'you' in my poems, I mean you.
I know it’s weird: we barely met.
You must hear this all the time, being you.
That night we were at opposite ends of
the long table, after the pungent
Russian condiments, the carafes of tarragon vodka,
the chafing dishes full of boiled smelts
I was a little drunk: after you left,
I ate the last smelt off your dirty plate.
אחד משירי האהבה האהובים עלי ביותר הוא שיר אהבה (מליח) של המשורר האמריקאי דן צ'יאסון. הוא מתאר רגע קטן אך שובר לב, שלרוב אינו זוכה לתשומת לב – לא בהקשר ספרותי ולא בהקשר קולינרי. חוויה גסטרונומית מתארת בדרך כלל את יופיו של האוכל, מראהו המושך, האווירה הנינוחה, הפיות הצוחקים הלוגמים מכוסות היין. כאן בחר צ'יאסון להתמקד ברגע שאחרי: השולחנות שנותרו מיותמים ומוכתמים לאחר שכולם עזבו את המשתה המפואר- הצלחות המלוכלכות, שאריות האוכל הדביקות. כל השיר הקטן הזה מביא את העצב שבהבטחה שלא מומשה, של האהבה הנכזבת, הבלתי אפשרית, שכל מה שנשאר ממנה לאחר שנמוג הזוהר המזויף הוא שאריות דג על צלחת. הדובר בשיר עושה את הבלתי ייעשה – הדבר הכי לא מנומס, לא תרבותי ולא נהוג – ומכרסם את השאריות שהותירה אהובתו בצלחתה. יש בפעולה זו אינטימיות רבה, היא מעוררת אי נוחות, ולכן הוא גם מנסה להסביר את עצמו, מתרץ זאת בכך שהיה קצת שיכור. אבל זה בעצם הדבר היחיד שיוכל לעשות על מנת להתקרב אליה – אישה שהוא אינו מכיר כלל, למעשה, שהרי כמעט לא נפגשו לפני כן. ובכל זאת, על אף הכל, כשהוא כותב "את" בשיריו, הוא מתכוון אליה. וזה כל כך מכמיר לב, שבכל פעם שאני קוראת את השיר, אני רוצה להצטרף אליו, לשבת לידו בשתיקה וללגום מכוס יין ריקה למחצה שהשאיר מישהו על השולחן.
עוד על לירן וספריה כאן ואם אתם מחפשים רומן משפחתי עם הדי נוסטלגיה שיפצע לכם את הלב, אני ממליצה בחום על ספרה האחרון "נמר גימ”ל" (עם עובד, 2019) שיחזיר אתכם לשנות השמונים (הלא) עליזות.
תהילה חכימי בחרה בקטע מתוך ככה זה קרה, נטליה גינזבורג, תרגם: מירון רפופורט, הספרייה החדשה, 2005.
אמרתי לו "תגיד לי את האמת", והוא אמר: "איזו אמת?" ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו.
יריתי לו בין העיניים.
הוא אמר לי להכין לו את התרמוס לנסיעה. ניגשתי למטבח והכנתי תה, הוספתי את החלב והסוכר ושפכתי לתרמוס, הברגתי היטב את הכוסית, אחר כך חזרתי לחדר העבודה.
ואז הוא הראה לי את הרישום, ולקחתי את האקדח מהמגירה במכתבה שלו ויריתי בו. יריתי לו בין העיניים.
אבל כבר הרבה זמן חשבתי שזה מה שאעשה לו, בהזדמנות זו או אחרת.
בחרתי בציטוט מתוך ככה זה קרה, הנובלה המופתית של נטליה גינצבורג, מהסופרות הגדולות של איטליה, ושל המאה העשרים בכלל. נטליה גינצבורג היא גם אחת הסופרות האהובות עליי ואני חוזרת אליה שוב ושוב, לשמחתי יש עכשיו גל תרגומים חדש של יצירתה, בארה"ב וגם בארץ. אצלנו הוא התחיל עם תרגום ראשון לספר המסות שלה: המידות הקטנות, שראה אור באחרונה בהוצאת תשע נשמות ובתרגומו של יונתן פיין. כשניסיתי לשחזר אם יש בספריה של גינצבורג תיאורי אוכל או מטבח הגעתי למסקנה שאמנם המטבח מופיע אצלה לא מעט בהקשרים משפחתיים, בהקשר של הבית, נושא גדול ביצירתה – אבל אין בהם כמעט תיאורי אוכל, לא כאלה שהייתי מצפה מסופרת שמגיעה מתרבות בעלת מסורות קולינריות עשירות. יכול להיות שהעניין הזה קשור בעובדה שגינצבורג חיה וכותבת בתקופה של שתי מלחמות העולם, תקופת הפשיזם הגואה באיטליה ובאירופה כולה, כשאיטלקים רבים עסוקים בהשרדות או בבריחה. כשאינטלקטואלים ואנשי רוח איטלקים נאסרים ואף נרצחים בשל התנגדותם לפשיזם, ביניהם גם בעלה של גינצבורג. כתיבתה נגעה לא מעט במשבר הרוחני והפיזי בתקופת הפשיזם באיטליה, ומה שזה עושה לעם, עושה למשפחה, ועל אף שרוב יצירתה משוקעת בתוך הבית, ובקשרי משפחה, נראה שאין בה פנאי להתעכב על ארוחות גדולות וטעמם של תבשילים. גם הציטוט שבחרתי בו מתוך ככה זה קרה, הוא לא בדיוק ציטוט על אוכל, אלא תיאור של התרחשות בתוך ביתם של זוג נשוי, ומתאר את המעבר של האישה שהיא גם הדמות המספרת מהמטבח לחדר העבודה. זוהי פסקת הפתיחה של הנובלה והיא עוקבת אחר רגע דרמטי טעון מתח קיצוני בין שני מעשים, האחד מעשה של דאגה, מעשה יומיומי של אהבה בין אישה לבעלה, והשני מעשה רצח. אחרי פסקת הפתיחה המושלמת הזו, הנובלה כולה נעה אחורנית בזמן בניסיון להסביר מה קרה לפני הרגע הזה, בתוך הבית הזה, רגע לפני שעברה מהמטבח לחדר העבודה.
תהילה חכימי היא סופרת ומשוררת. ספרה האחרון "חברה" הוא מסע פואטי בעולם העבודה המודרני על חלליו המשותפים והניכור שהוא ממיט על משתתפיו והוא יגרום לכם לעצור להפסקות נשימה תכופות.
אוכל כמעשה קרבה: יונתן שגיב ועידו גפן מוצאים אהבה וחמלה בארוחות פשוטות
יונתן שגיב בחר מקטע מתוך תמול שלשום, ש"י עגנון, שוקן 1942.
״מימיו לא היה יצחק סמוך על שולחן אחרים ומימיו לא טעם טעם זיתים ועגבניות. שעדיין לא היה יודע שעגבניות מאכל בני אדם, שבעירו קוראים לעגבניות תפוחים שוטים, והפיקחים מושכים ידיהם מהן.
פתאם נמצא יצחק סמוך על שולחן אחרים ועגבניות מונחות לפניו. בא הרעב ואמר לו אכול. נטל פרוסת פת ושנים שלושה זיתים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ומשך ידו מן העגבניות. כיוון שטעם מן הזיתים עיקם את פיו. חייך בעל הבית ואמר, כשם שעיקמת את פניך מהם היום כך תשמח עליהם מחר, טול עגבנית ואכול.
נטל יצחק חתיכה של עגבנית ואכל קצת ממנה והניחה, כאדם שאומר לא ממתקך ולא מחומצך. הביט עליו חברו ואמר אם אתה מבקש להיות בן ארץ ישראל אכול מה שאתה מוצא.״
לבחור בתיאור אחד של מאכלים מתוך יצירתו של שמואל יוסף עגנון התגלה לי במשך השבוע האחרון כמשימה מאתגרת במיוחד. לא רק שעגנון כתב סצנות רבות שעוסקות באוכל, ולא רק שחלקן הגדול הפכו עם הזמן לפסקאות המצוטטות ביותר מתוך כלל יצירתו אלא שגם עגנון עצמו, שהיה צמחוני בחייו, הפגין בכתיבתו יחס אמביוולנטי כלפי אוכל, שנע בין ייצוגו כזכות הבסיסית ביותר של האדם להזנת גופו ונפשו לבין תפיסתו כמופע אנושי של גרגרנות, חומרנות וזניחה של אידאלים רוחניים ודתיים.
אולם, מתוך שפע התיאורים של ארוחות דשנות אצל עגנון הבנתי לבסוף שתיאור האוכל האהוב עליי ביותר ביצירת עגנון הוא דווקא הרגע בתמול שלשום שבו יצחק קומר, החלוץ התמים ופעור העיניים, טועם לראשונה את טעמם הזר של העגבניות והזיתים של ארץ ישראל אצל מי שיהיה חברו הראשון ביפו, יצחק רבינוביץ׳. אמנם ייתכן שאני לא צריך להתמכר לשפתו מהלכת הקסם של עגנון, לפשטות הארוחה ולנוסטלגיה שעולה ממנה. הרי מתחת לצניעות התמימה, שוכן פה חומר נפץ פוליטי; בארוחת הבוקר הזאת, שתזוהה ברומן הזה בפרט ובתרבות הישראלית לאחר מכן בכלל, כהמצאה אותנטית למרות התבססותה על מטבח ומנהג פלסטיני; בסעודה הנאיבית כביכול הזאת של הציונות העובדת והאידיאליסטית שתתגלה לאחר מכן כנתונה בסבך של מתחים לאומיים, עדתיים, כלכליים ותרבותיים. ועם כל זאת, עדיין אינני יכול להתנגד לקסם שתיאור הארוחה הזאת מטיל עליי. אין פה כמעט כלום. כמה עגבניות, כמה זיתים, פרוסת לחם וכוס תה קטנה. אבל יש פה כל כך הרבה. הכרת תודה על ארוחה מזינה. החשיבות והתענוג של אכילה בחברותא. הפליאה, הדחייה וההתרגשות ממראהו וטעמו של אוכל לא מוכר. האופן שבו אוכל מתפקד כבית, כצוהר לתרבות, לחברה ולארץ וגם כאמצעי לגיבושם. התמימות המכאיבה של החלום הציוני. האומץ והטירוף של אדם צעיר לעקור את חייו אל מקום זר בשביל פנטזיה רחוקה. מעל כל אלו ומתוך שורות אלו, צפים בשבילי גם הזיכרונות הפרטיים מסבא שמעון זיכרונו לברכה שעלה לארץ מרומניה בשנת 1933 ועשרות שנים אחר כך עוד היה מגיש לי לשולחן בזמן ביקור אצלו אחרי בית ספר: זיתים מרים, עגבנייה פרוסה, כף של קוטג׳, לחם לבן פרוס אחיד ותה רותח בכוס זכוכית. את העולם האבוד הזה מחייה עגנון בסצנה אחת והמרכיבים הספורים האלו הופכים אצלו ביד אמן לרגע של נדיבות, חברות ומשפחה, לרגע של חסד לפני בוא הסערה.
יונתן שגיב הוא מחברה המוכשר של טרילוגיית הריגול המשעשעת עד דמעות בכיכובו של עודד חפר, הבלש ההומו הראשון בתל אביב. הספר האחרון בסדרה, "הצעקה האחרונה", יצא ממש עכשיו בכתר ואם אתם מחפשים אסקפיזם איכותי ומושחז כדאי לכם להכיר את חפר 'החופרת' מקרוב.
עידו גפן בחר בקטע מתוך דבר קטן וטוב, ריימונד קארבר, תרגם: משה רון, כתר, 1987.
"הם אכלו לחמניות ושתו קפה. אן הייתה רעבה פתאום, והלחמניות היו חמות ומתוקות. היא אכלה שלוש, והדבר שימח את האופה. אחר כך הוא החל לדבר. הם האיזנו בתשומת לב. למרות שהיו עייפים ורוחם נכאה עליהם, האזינו למה שהיה לאופה לומר.
הם הנהנו כשהתחיל האופה לדבר על בדידות, ועל תחושת הספק והמוגבלות שבאה לו בשנות האמצע של חייו. הוא סיפר להם איך זה להיות חשוך ילדים כל אותן שנים. אחר כך לחזור כשהתנורים מלאים בלי סוף וריקים בלי סוף.
הכיבוד, החגיגות שלמענן טרח. ציפוי סוכר בעומק של אצבע. הדמויות הזעירות של חתן וכלה שתקע בעוגות. מאות שכאלה. לא, עכשיו כבר אלפים. ימי הולדת. תאר לעצמך את כל הנרות הללו דולקים. יש לו מקצוע נחוץ. הוא אופה. הוא שמח שאינו מוכר פרחים. טוב יותר להאכיל בני אדם. הריח הזה יותר טוב מריח פרחים, לדעתו."
לפעמים כשאני מבקר במאפיות, אני מחפש את הלחמניות של האופה מהסיפור משהו קטן וטוב של ריימונד קארבר. אני לא בטוח איך הן נראות, אבל זה לא מפריע לבדוק אם הן אולי בכל זאת נמצאות על המדף. הלחמניות עליהן כתב קארבר הן בעיניי עדות יפה ומדויקת לכך שאפייה ובישול יכולים להיות גם פעולות של חמלה ונדיבות. שהשפה היא גם דבר מוגבל, ושלפעמים אוכל יכול לנחם במקום שבו מילים לא מצליחות.
ספרו של עידו גפן "חוף הים של ירושלים" הוא אחד מקבצי הסיפורים היפים שיצאו כאן בשנים האחרונות. הדמויות שלו נכנסות אל הלב ואל המחשבה וכמה מהסיפורים מחייבים קריאות חוזרות, גם אם אתם מאוהבי הרומנים הארוכים, הספר הזה ישנה את דעתכם.
2 תגובות
וואו!! איזה כיף להתוודע לבלוג המקסים הזה.
יום הולדת שמח 🙂
ולגבי הפוסט והציטוט מתמול שלשום על הזיתים והעגבניות – חייבת רק לציין – שדוקא עגבניות וזיתים הם אולי המאכלים האהובים עליי בעולם כולו!!!!
איזה כיף לשמוע:) זיתים ועגבניות הם ללא ספק שילוב מנצח וקלאסי.