"ראו את הארגז שלנו המלא מזונות. יש בו ריבות, סכר, ביסקויט, דבדבנים ושוקולדה—אמרה קמיל. וראו אלו אנשים מהוגנים אנחנו—ענה ז'אק—בעוד שאתם קלקלתם את קבתכם בממתקים שלכם, הטבנו אנו את ליבנו במזונות היפים לבריאות: לחם, גבינה, קתלי חזיר, חמאה , ביצים ויין."
תחרות האוכל המשעשעת הזאת, היא אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מקריאת הילדות שלי בספרה של הרוזנת דה סגיר החופש הגדול. הסצנה, מתארת חבורת ילדים, דודנים וחברים, המבלה את חופשת הקיץ בביתה של משפחת דה פְלֶרְוִיל—הספר הוא השלישי בטרילוגיית דה פלרויל, אחרי תעלוליה של סופי וילדות למופת—ומתחרה בבניית סוכות קטנות כחלק משעשועי הקיץ. כל סוכה מעט שונה, בעלת ריהוט וחפצים אחרים, אבל אולי הפרט החשוב מכל הוא סוג האוכל בו ״מצטיידים״ הילדים. למעשה, בהשוואה בין אוצרותיהם הם מחליטים להניח לתחרות כאשר עולה האפשרות לארוחה משותפת: ״ מצוין—קראה מדלן—כשנזמין אתכם לארוחת צהריים או לארוחת מנחה, תביאו את בשר החזיר המלוח ואנו נביא את הסכר." אכן, נראה שלאורך כל הספר, ובדומה לספריה האחרים של דה סגיר, המפגש סביב האוכל מייצר תחושת שייכות, חברות והנאה מהחברה עצמה, כמו גם מהאכילה בסביבה הכפרית תוך כדי חופשת קיץ פעילה. כל זאת במיוחד כשמדובר במאכלים הערבים לחיכם של ילדים, אותם אוהבת דה סגיר לתאר בפירוט, כמו למשל "עגות טעימות מצופת שוקולדה מקציפה [ש]מלאו שמחה את הלבבות והקבות." אולם, כשחזרתי שוב לספר, בין הפיקניקים והזלילות האחרות באחוזה, הופתעתי לגלות עד כמה הוא עוסק בסיפורים אחרים מעבר לחופשתם של החברים. למעשה, רובו של החופש הגדול מתחקה אחר קורותיהם של מר דה רוסבור, אביה של אחת הילדות שנעלם בהפלגת ספינה שנטרפה, ובבן חסותו פול, דודנה של סופי השובבה שהופקד בידיו על ידי משפחתו. השניים משחזרים בפרטי פרטים את מעלליהם על אי בודד בחברתם של ילידים, שאמנם היו חביבים כלפיהם, אבל ללא ספק התאפיינו במנהגים שונים מן העולם הנוצרי הבורגני בצרפת של המאה ה19, המתואר בספריה של דה סגיר. "האל הטוב לא יפקירנו לעולם לחסדם של הפראים הללו. אמנם הם אנשים טובים אך כאן לא צרפת והם אינם צרפתים." פוסק מר דה רוסבור, ואילו פול הצעיר, לאחר שניצל, זוכה סוף סוף לארוחה מקומית והוא אוכל בהנאה ״כשהוא מתפעל מטיבו של החלב ומן החמאה הנורמדית המצוינת."
רוזנת הילדים—הסיפור של סופי דה סגיר
הרוזנת, שעצם שמה המתנוסס על ספרי הילדות שלי עורר בי יראת כבוד של הערצה מוחלטת, נולדה כסופיה פדרובנה רוסטופיצ'נה ברוסיה בשנת 1799. כשהייתה נערה הוגלתה המשפחה מסיבות פוליטיות, ולאחר שעברו לפריז נישאה סופיה לרוזן דה סגיר והפכה לסופי. הנישואים הצילו את משפחתה כלכלית אך לא היו מאוד מאושרים, ובעוד הרוזן מבלה את זמנו בפריז, נותרה סופי באחוזה הכפרית שלהם בנורמנדי לגדל את שמונת ילדיהם. את ספרה הראשון פרסמה הרוזנת רק בגיל 58, אולם במשך חמש עשרה השנים שלאחר מכן, כמעט עד מותה, לא הפסיקה לכתוב לילדים. החופש הגדול, כאמור, הוא השלישי בטרילוגיה של משפחת דה פְלֶרְוִיל, ספרים שזכו להצלחה עצומה בצרפת ואף תורגמו לשפות רבות. בישראל של שנות הששים תורגמו הספרים על ידי יצחק לבנון, והפכו לקלאסיקות מקומיות אהובות על אף המסרים הנוצרים, הטירות, האחוזות והזבדה המסתורית שנזללה על ידי כל גיבורה של דה סגיר, והייתה בסך הכל שמנת חביבה ומוכרת.
הקסם הדה סגירי: שאיפות נעלות וארוחות נעימות
כשקראתי קצת חומר רקע על חייה של דה סגיר, נתקלתי גם ברשימה היפה הזאת שמסבירה היטב את המשיכה של הילדים הישראלים לסיפורי הטירות, היערות והפיקניקים. כילדה הצלחתי להדחיק לחלוטין את מוסר ההשכל ואמות המידה הנוצריות שהרוזנת מטיפה להם לאורך ספריה, בדומה לאלו המופיעים לעיתים קרובות גם בנשים קטנות, בבית קטן בערבה או בפוליאנה. כמו אן וג'ו, גם גיבוריה של דה סגיר היו קרובים לליבי ובמיוחד אהבתי את סופי השובבה שמסתבכת בתעלולים אך תמיד מתחרטת על מעשיה. בכלל, חרטה היא תמה מרכזית אצל דה סגיר, וכאשר הילדים לא מגיעים אליה בכוחות עצמם, הרי שההורים מנתבים אותם לשם בזרוע נטויה לחלוטין. על הילדים בספר להתמודד עם ולהתגבר על תכונות שאינן פוטוגניות בעליל—במיוחד נכון הדבר לגבי דמויות מסוימות כמו ליאון, הדודן הבוגר יותר והגאה כל כך, שאינו מסוגל להודות כשהוא מפחד או טועה. כאשר אחד מן האיכרים מאיים על שומר האחוזה, שניים מהדודנים נחלצים לעזרתו בעוד ליאון נסוג לאחור. כשהקטטה נמנעת הוא טוען "לא ברחתי, נסוגתי אחורה כדי להגן על דודניותיי." בפרק אחר הוא מסתבך כשמכריז שלא יפחד לטפס לתוך גזע עץ בו נלכדה סופי קודם לכן. הוא מבקש רשות מאביו בידיעה זה ימנע ממנו את הסכנה אך האב מחליט ללמדו לקח "וכדי להעניש את ליאון על התפארויותיו ועל מרך ליבו אני מניעו לעשות מעשה נועז זה." בסופו של דבר, כמו כל גיבוריה של דה סגיר, ליאון לומד להתגבר על אופיו הקלוקל ולבלות בנעימים עם חבריו ובני משפחתו, רצוי כמובן מסביב לשולחן של מאכלים מקומיים. אכן, לעומת מוסר ההשכל שחלף לידי, תיאורי האוכל, כרגיל, נחרטו בי היטב ובמיוחד טיוליהם של הילדים בכפרי נורמנדי שתמיד זימנו ארוחה מענגת כזו או אחרת: "הם הפסיקו את הטיול ואכלו ארוחת מנחה טעימה אצל האדון הכומר, שהגיש להם לחם וחמאה, זבדה, גבינה ודבדבנים. והשקה אותם משקה עשוי מענבי שועל." לא פעם פנטזתי על הקסם שבביקור אצל האופה המקומית כאשר "ליאון וז'אן הודו לאיכרה והתחילו אוכלים בהנאה את ארוחת החלב החם והלחם מאפה ידיה, שאך זה יצא מן התנור ועוד היה חמים." התיאורים המפתים האלו של אוכל בסיסי כל כך ועם זאת כמעט נשגב—נניח בהשוואה ללחמנייה עם שוקולד בקייטנת הקיץ הקבועה שלי—גרמו לי לערוג ללחם חם, חמאה צהובה וכד שמנת-זבדה לצידם.
חופשה בבית? חופש ודמיון אצל דה סגיר ובסופו של קיץ 2020
בזמן קריאת החופש הגדול בתומו של ״חופש״ שאמנם היה גדול וארוך מן הצפוי אך לא התאפיין בסממניו הרגילים בצל מועקות הקורונה, התנחמתי מעט בעובדה שגם חופשתם של הדה פלרוילים והדה רוסבורים הייתה מוגבלת ומתוחמת למדי. למעשה, הילדים כמעט ולא מבלים מחוץ לשטחי האחוזה. הם בעיקר מבלים את זמנם בטיולים, דיג, ציד פרפרים וגם כל מיני פעילויות יצירה כמו ״ הסתכלות בתמונות והעתקתן״ או ״סידורי פרחים.״
החופש הוא חופש בעיקר במרחב הדמיוני ופחות ממוחש באפשרויות הקונקרטיות של פעילות או מרחב. ההנאה נשאבת מהחברה, הזיכרונות, הסיפורים המשותפים והקרבה החברתית, בין אם בישיבה בערב סביב האח או בסעודה כזו או אחרת. בסופו של דבר גם הילדים המחונכים להפליא בסיפוריה של דה סגיר ששים לחופשת הקיץ שלהם משום שכמעט אינה כוללת חובות: "הימים ימי החפש הגדול וכל הילדים היו פטורים מלימודים. האבות והאמהות הכריזו כי במשך ששה שבועות יעשה כל אחד מה שלבו חפץ מן הבוקר עד הערב, פרט לשעתיים, שיהיו קדש לעבודה." בין לבין ישנן כמובן הזדמנויות מענגות לפיקניק או ארוחה קלה בבית: "הילדים לא הניחו לה שתחזור שנית על הזמנה כה נעימה. הם ירדו במרוצה והתיישבו בחדר האכילה מסביב לשלחן, ערוך בפרות ועגות." ואולי כאן טמון הסוד לשהייה ממושכת כל כך בטריטוריה המצומצמת שלנו? ארוחות נעימות, חברה טובה, והמון סיפורי גבורה אמיתיים או דמיוניים?
ומה הכנתי לסיום החופש הגדול מאוד? לחם טרי כמובן
