״לפרנס את עצמי״: על עצמאות, התבגרות ואהבה—קריאה באבא ארך רגליים של ג׳ין ובסטר

book cover-1

אני מחכה כל היום שכבר יגיע הערב, ואז אני תולה על הדלת שלט 'נא לא להפריע', נכנסת לתוך החלוק האדום ונעלי הבית הפרוותיות, עורמת כריות מאחורי גבי, מדליקה את מנורת הלילה הקטנה מנחושת וקוראת, קוראת, קוראת. לא מספיק לי ספר אחד, אני קוראת ארבעה ספרים בבת אחת. נכון לעכשיו אלו שירי טניסון, ויריד ההבלים, ומעשיות סתם של קיפלינג, וגם, אבל אל תצחק, נשים קטנות. גיליתי שאני הנערה היחידה בקולג' שלא גדלה על נשים קטנות...וכשבפעם הבאה מישהי תזכיר לימונית כבושה, אדע על מה היא מדברת!

מתוך אבא ארך רגליים, ג׳ין ובסטר

התיאור המקסים שמצוטט כאן, מקפל בתוכו את כל מאוויה, שאיפותיה, חלומותיה והמסע להגשמתם, של גיבורת הספר הנפלא אבא ארך רגליים. ג׳ודי (במקור ג׳רושה) אבוט, היא יתומה בת שמונה עשרה העומדת לסיים את חינוכה בבית היתומים בו גדלה כל חייה ומחפשת לעצמה מקום בעולם. האפשרויות המפתות העומדות לפניה: להישאר בבית היתומים כמורה או לחפש עבודה דומה מחוצה לו. במקום זאת, היא מגלה, להפתעתה, שתורם נדיב ומסתורי התרשם מחיבור משעשע שאותו כתבה על בית היתומים, והחליט לממן את לימודיה בקולג׳, על מנת שתוכל להפוך לסופרת. מכאן יוצאת ג׳ודי לעולם חדש של גילוי, למידה, התנסות, חוויות והתבגרות. את הקורות אותה היא מתעדת במכתבים הנשלחים לאותו נדבן לא ידוע, אותו היא מכנה ״אבא ארך רגליים״ משום שהיא יודעת שהוא גבוה ורגליו ארוכות ממש כאותו עכביש בעל שם חביב. את המסע שלה עורכת ג׳ודי לא רק מבית היתומים האפור והמדכא לקולג׳ הצבעוני ועתיר האפשרויות, אלא גם ככותבת המפלסת את דרכה לראשונה בעולם. כמו יתומות ספרותיות אחרות, אן שרלי האסופית או מרי מסוד הגן נעלם, גם ג׳ודי נאבקת ולומדת להעריך את חייה החדשים ולמלא אותם בחברות טובות, ספרים מצוינים וכמובן גם אוכל טעים להפליא.

איור מתוך אבא ארך רגליים מאת ג׳ין ובסטר שגם איירה. תרגמה: ענת זיידמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.

ג׳ין וובסטר, שנולדה כאליס וובסטר, אך אימצה את השם ג׳ין כדי להבדיל את עצמה משותפתה לחדר בקולג׳, הייתה בתו של האחיינית של מארק טוויין; אביה אף עבד עבורו בהוצאת הספרים שהוקדשה לספריו. רקע ספרותי, היה במשפחה, אך ג׳ין, ממש כמו ג׳ודי בהמשך, ביקשה לסלול לעצמה דרך עצמאית והחלה לכתוב טור חדשות בעיתון הקולג׳ שלה. משם המשיכה לפרסום ספריה הראשונים שעסקו בחייהן של סטודנטיות בקולג׳. היא התעניינה בנשים צעירות העוברות תהליך של התבגרות, אך לא פחות מכך בצדק חברתי, בהבדלי מעמדות, עוני, יתמות ועוד סוגיות חברתיות שנגעו לליבה. אבא ארך רגליים, ספרה השביעי של ובסטר, פורסם ב1912, בתחילה כרומן בהמשכים במגזין לנשים, ואחר כך כספר שהצליח מאוד ואף הפך להצגה. בחייה הפרטיים הייתה מאוהבת באחיה הנשוי של חברתה הטובה. רק לקראת סוף שנות השלושים שלה נישאו השניים, אך ובסטר נפטרה עם הולדת ביתה בגיל 39. באותה שנה התפרסם ספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ובו סאלי מקברייד, חברתה של ג׳ודי ללימודים, מנהלת את בית יתומים בו גדלה ושולחת לג׳ודי, לבעלה, ולנמענים נוספים מכתבים על חייה.

בניגוד להצלחות ספרותיות קודמות של ספרים לנערות המציבות אותן במרכזם, כמו נשים קטנות או בית קטן בערבה, אבא ארך רגליים משוחרר לחלוטין מהטפות נוצריות או דידקטיות ומרובה בווידויים על כישלונות קטנים, מאבקים מוסריים ומאוויים טבעיים לנערה צעירה. ממש כמו אן שרלי, החולמת על שרוולים תפוחים, גם ג׳ודי מגלה שהיא חיה בפער כלכלי ותרבותי כפי שמעיד ציטוט הפתיחה. כשדודה העשיר של ג׳וליה, שותפתה לחדר ומושא קנאתה ומי שיתברר בהמשך כאותו אבא ארך רגליים מסתורי, שולח לנערות שוקולד לאחר פגישה איתו, היא כותבת לו בכנות ש"אני מתחילה להרגיש כמו נערה ולא כמו אסופית." ג׳ודי מעצבת את דרכה העצמאית בזכות כשרונה ובזכות היכולת שלה להעריך את חייה החדשים ומתעקשת על עצמאות כלכלית גם כשהנדבן שלה רוצה לתמוך בה לאחר סיום הלימודים. על אף שהיא לעיתים מתפעלת מרכוש ונכסים נוצצים, היא מגלה כי: ״מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות, אלא לדעת להפיק כל מה שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר, אבא׳לה, והוא, לחיות בתוך העכשיו. לא להתחרט כל הזמן על העבר, ולא לנסות לחזות את העתיד, אלא להפיק את המירב מהרגע. רוב האנשים לא חיים אלא דוהרים קדימה. מנסים להשיג איזו מטרה הרחק באופק, ובלהט הריצה הם כל כך מתנשמים ומתנשפים, שהם שוכחים להסתכל על כל הנוף היפה והשלו שעובר על פניהם.״

בהמשך הספר, ורק לאחר שהיא מקבלת חוזה לספרה הראשון, מגלה ג׳ודי שהדוד העשיר והנאה הוא מיטיבה ארך הרגליים והיא זוכה גם לאושר רומנטי.

מה, אם כן, תפקידו של האוכל בחייה החדשים של ג׳ודי? באופן טבעי חייה משתפרים לאין ערוך, גם במישור הקולינרי כשהיא עוזבת את בית היתומים ולעיתים רחוקות נזכרת בטעמיו ״ לארוחת צהריים קיבלנו כבש מאודה עם ריבס. אני שונאת את שניהם, יש להם טעם של בית יתומים.״ בשאר הזמן היא מוצאת את עצמה מתרגלת לארוחות של נערות הקולג׳ "פעם טיילנו עד העיר, מרחק שישה קילומטרים, ונכנסנו למסעדה בה אוכלות תלמידות הקולג'. לובסטר בגריל (35 סנט), ולקינוח פנקייקס וסירופ מייפל (15 סנט). מזין וזול." בכלל, היא מודעת מאוד לעלותן של ארוחות ומטעמים שונים וכותבת על כך בהרבה במכתביה. כמו איימי מרטש בנשים קטנות, גם ג׳ודי גאה לארח את חברותיה ללימודים בארוחה קלה מעשה ידיה, אם כי ביתר הצלחה מאיימי האומללה: ״בערב אירחתי את סאלי, את ג׳וליה ואת לאונורה פנטון לארוחת ערב, והגשתי טוסטים, סרדינים, סלט, פאדג׳ וקפה.״ ג׳ודי מצליחה לארח את חברותיה בצורה אלגנטית ככל שמרשה לה תקציבה וחדרה הקטן, והיא גאה בפסגות הקולינריות שהיא כובשת. במקום אחר, היא מתארת את חוויית האכילה הראשונה במסעדה מפוארת בניו יורק וכותבת למיטיבה ״תיזכר גם בחדר האוכל של בית ג׳ון גריר, עם שולחנות מכוסים בשעווניות, וכלי  האוכל בלתי שבירים, וסכו״ם עם ידיות עץ, ואז תנסה לדמיין לעצמך איך הרגשתי. אכלתי את הדג במזלג הלא נכון, אבל המלצר בטובו הגיש לי מזלג אחר בלי שהאחרים הרגישו.״

על אף הכמיהה לעוף צלוי וגלידה, שיא הפאר עבור היתומה הצעירה, ג׳ודי מגלה מהר מאוד שהחברה סביב השולחן חשובה לא פחות מהתוכן הקולינרי של הסעודה. לכן, גם כשהיא מתארחת בחווה אליה היא נשלחת על ידי אבא ארך רגליים בקיץ, היא נהנית במיוחד מהאוכל כאשר "ארוחת הערב כללה ביצים עם שינקן, עוגיות, דבש, עוגת ג'לי, פאי, מלפפונים חמוצים, גבינות, תה, ושיחה קולחת." מעניין לציין כי בנוסף למודעות החברתית הכלכלית השזורה בספר, מצאתי גם אנקדוטה בריאותית מפתיעה כשובסטר כותבת מפיה של ג׳ודי: "אמש קיבלנו לקינוח גלידה טעימה מאוד בצבע ורוד. צבעי המאכל שבהם משתמשים אצלנו הם ממוצא צמחי בלבד. הקולג', מסיבות אסתטיות ובריאותיות, מתנגד מאוד לצבעי אנילין." מסתבר שגם ב-1912 היה שיח על צבעי מאכל! עבור ג׳ודי, גילוי הטעמים, האוכל המעודן אך גם זה הפשוט והכפרי יותר, במיוחד כשאלו מתלווים לשיחה נעימה ולישיבה בחברה, הם כמו הספרים שהוזכרו בתחילת הפוסט, חלק מהמסע שלה לגילוי עצמי, להתפתחות ולחוויית העולם כאישה צעירה וכסופרת. האהבה שלה לחיים, הרצון לטרוף את הכל, בין אם מדובר בפנקייקים או בספרות יפה, הם חלק מהקסם שהספר מצליח לשמר גם למעלה ממאה שנה לאחר שפורסם.

אז מה החלטתי להכין כדי לחגוג עם ג׳ודי את כל הטוב שיש לעולם להציע?

כשג׳ודי נפגשת בפעם הראשונה עם הדוד העשיר של חברתה, הלא הוא אבא ארך רגליים, הוא מזמין אותה לתה מנחה מפואר: "פשוט ברחנו וישבנו ליד שולחן קטן חמוד במרפסת, ושתינו תה ואכלנו מאפינ'ס עם ריבה, וגלידה, ועוגה…נרגעתי לשמוע שהוא כזה עשיר כי התה והכיבוד עלו שישים סנט למנה."

לכבודה של ג׳ודי הכנתי מאפינס ריבה זריזים שמשאירים המון זמן לקריאה, לכתיבה ולעצמאות.

 

מאפינס ריבה קלים במיוחד

כ8-12 מאפינס, תלוי בגודל התבניות
 
חומרים:
2 כוסות קמח
½ כוס סוכר
½ כפית סודה לשתייה
1 כף אבקת אפייה
½ כפית מלח
2 ביצים
½ כוס חלב
½ כוס שמנת מתוקה
100 גרם חמאה רכה/מומסת
מעט גרידת לימון
 
½ כוס ריבת תות או אחרת
 
אופן ההכנה:

 

  • מחממים תנור ל180 מעלות
  • מערבבים היטב את החומרים היבשים בקערה גדולה
  • בקערה נפרדת מערבבים את שאר החומרים מלבד הריבה
  • מוסיפים את החומרים הרטובים ליבשים ומערבבים היטב, מתקבלת תערובת סמיכה למדי, אם היא יבשה אפשר להוסיף עוד מעט חלב
  • משמנים תבניות מאפינס במעט חמאה
  • ממלאים כל שקע עד למחציתו
  • מניחים כפית ריבה גדושה במרכז כל שקע
  • מכסים את הריבה בעוד כף גדושה של תערובת
  • אופים כחצי שעה עד להזהבת המאפינס
 
זוללים לצד קפה, תה וספר משובח

Share

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print

2 תגובות

  1. מיכל שורץ

    בנעורי היה זה ספר מאד אהוב וקראתי אותו פעמים רבות.
    בעיניים בוגרות יש כאן גבר מבוגר שעושה grooming לנערה צעירה. בהמשך הוא מחזר אחריה כשמצד שני הוא מקבל ממנה מכתבים על רגשותיה כלפיו מבלי שהיא יודעת שאבא ארך רגלים הוא המחזר שלה.

    • הדר

      מסכימה לגמרי. אין ספק, שכמו בהרבה קלאסיקות מן העבר, הקריאה בעיניים בוגרות ובעיקר מודרניות לא עוברת בקלות לא מבחינת הניצול הרגשי ולא מבחינת התלות הכלכלית. עם זאת, במקרה של אא״ג, סיפור המסגרת שנכתב ב1912 (עוד לפני שלנשים הייתה זכות הצבעה), נראה לי כמעין פיגום עבור הסופרת ששמה במרכז את הגיבורה ומתעניינת בעיקר בהצגת התפתחותה הרגשית והאומנותית של ג׳ודי.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן