תומאס ליוואן אהב נשים יפהפיות, בגדים הדורים, ריהוט עתיק, מכוניות מהירות, ספרים טובים, תבשילים תרבותיים והגיון בריא. תומאס ליוואן שנא מדים, פוליטיקאים, מלחמה, אווילות נטולת הגיון, כוח הנשק הברוטאלי, שקרים, חוסר נימוס וקהות רגש.
חיכיתי הרבה זמן לקרוא את הספר הזה.
אפשר גם בלי קוויאר (או בתרגום העברי של שנת 1973 'קביאר'), היה בישראל של שנות ה70 רומן פופולרי שהפך ברבות השנים לקריאת קאלט, וטקסט חובה לפודיז חובבי ארוחות שחיתות. איכשהו פספסתי אותו במהלך השנים, ותמיד הרגשתי שיש לי חור השכלתי-קולינרי להשלמה. בזכות הבלוג, המבצע לפענוח הקשר בין ריגול לבישול הושלם בהנאה. אז נכון, השפה מיושנת—עם הרבה פנינים מבית היוצר של המתרגם האגדי אליעזר כרמי (שהתפרסם בין השאר כמי שתרגם את ספרי דמון ראניון)—והנשים, גם אם הן חזקות ובעלות תפקידי מפתח, תמיד נופלות שדודות לרגלי הגיבור, אה לה ג'ימס בונד. ובכל זאת, הספר צלח עבורי את מבחן הזמן באהבה העמוקה שהוא מקרין לחיים הטובים בכלל, ולבישול בפרט.
אפשר גם בלי קוויאר עוקב אחרי מעלליו ותלאותיו של תומאס ליוואן, בנקאי מצליח ממוצא גרמני המתגורר בבריטניה ושסכסוך עסקי עם השותף שלו מגולל אותו לפרשיות ריגול וריגול נגדי מסובכות במיוחד. תומאס, השרמנטי, המנומס, הלבוש היטב וחובב הבישול, מגויס נגד רצונו, תחילה לשורות הביון הגרמני, לאחריו לצרפתי, ובהמשך גם לאנגלי ולאמריקאי, כאשר כל אחד מהגופים משוכנע שהוא עובד כסוכן כפול לטובתו. למעשה, תומאס עסוק בעיקר בהישרדות, בהתוודעות מעמיקה לנשים יפות במיוחד מכל לאום, בארגון ארוחות שחיתות מפוארות, יש מאין, וברצונו העז שאינו מתממש לאורך הספר—להיחלץ סוף סוף מידי כל אותם מרגלים ומרצחים ולחזור לעולמו השליו כבנקאי. הספר מתחיל ב1939 ומסתיים ב1957, כאשר לאורכו תומאס נמלט מידי הגסטאפו, מסייע לפרטיזנים צרפתים ואף מגויס על ידי האמריקאים לאחר המלחמה. עם זאת, העיקרון המכריע עבור גיבור זה, ומה שהופך לדעתי את הקריאה למהנה ומתוחכמת יותר משאר ספרי הריגול הנוסחתיים, הוא שתומאס אינו "בעד" צד זה או אחר. הוא אמנם מתנגד לכיבוש הנאצי, אך גונב מהצרפתים רשימות של סוכני החרש שלהם על מנת למנוע המשך שפיכות דמים בין הצדדים. לאורך הספר הוא מרמה שוב ושוב את המדינות השונות המגייסות אותו, ופועל נגדן על דעת עצמו והכל במטרה לצמצם במשהו את הנזקים בנפש שהן מסבות האחת לשנייה.
"'ניתן להרכיב סעודה מהנה אפילו מהמרכיבים הצנועים ביותר.' 'אכן,' הסכימה ג'וזאפין בייקר, 'אפשר גם בלי קוויאר.'"
מה אוכלים מרגלי על?
כל זה טוב ויפה, אבל מה עם האוכל ומה תפקידו בכוחות המיוחדים אליהם שייך תומאס ליוואן? ובכן אין מבצע, תכנון או מפגש שאינו כרוך בארוחה אנינת טעם ובעיקר בעיקר, וכאן החלק המעניין, בתכנונה. למעשה כמעט כל ארוחה מחלצת את תומאס מצרה, או לפחות מעניקה לו רעיונות חדשים: "מיטב הרעיונות שלי עלו בדעתי—תמיד בשעת עבודה במטבח" הוא מצהיר. למשל, "הארוחה שהכין תומאס ליוואן במו ידיו—ואגב כך ריכך לגמרי את ליבם של הפרטיזנים הצרפתים" כללה יורקשייר פודינג, רוסטביף, ירקות, ופודינג תפוחים לקינוח. ארוחה אחרת מוגדרת בספר כזו ש"סייעה בתפישת המרגל הסובייטי המוכשר ביותר שפעל אי פעם בתחומי ארצות הברית"; וכשתומס נאלץ "להכשיר" שני בריונים שיראו כאדונים מכובדים הוא עושה זאת כמובן דרך בישול:
תפריט
ספאגטי בולונז
אומצות ,רובר, עם תפודים צלויים
עוגת זאכר
שיעור בתורת הגאסטרונומיה מאת תומאס ליוואן כהכנה לשדידת יהלומים
הארוחות, בדומה לארוחת ערב עם אדוארד עליו כתבתי כאן, מופיעות בספר כתפריט שלאחריו מופיע המתכון המפורט לכל מאכל. חלק מהמתכונים אזוטריים למדי ולא תמיד היה ברור לי מהו "חלב כליות" או כמה סוכר יש להוסיף כאשר כתוב "בשל בסוכר." במקומות אחרים, ניתן להבין בצורה ברורה יותר מה המאכל ומה דרך ההכנה שלו. כך או כך השפע המסחרר של תפריטים ומנות מושקעות, תיאורי ההכנות ומהלך הסעודה המענגת עצמה הופכים את חלקים הקולינריים באפשר גם בלי קוויאר למשכנעים במיוחד. העניין העמוק והאמיתי של תומאס בבישול ונטייתו לראות בארוחה מושקעת פתרון כמעט לכל בעיה, קנו את ליבי. לקראת אמצע הספר המצאתי את עצמי קוראת בבולמוס על מעלליו של המרגל האנין שנעו במהירות מסחררת בין ארצות ויבשות שונות, כאשר כולם כוללים, כמובן, בישול במטבחים שונים ועבור מטרות נעלות במיוחד. בכל עיר ואתר תומאס לומד את המטבח המקומי, מתיידד עם אחים ואחיות לנשק הקולינרי ולבסוף אף מוצא את אהבת חייו כאשר העבודה המשותפת שלהם במטבח מוכיחה "כאילו מוח אחד הפעיל את שנינו" שלא לדבר על כך ששניהם גדלו על אותו מתכון להודו ממולא:
"אתה נהגת תמיד להכין מילוי מיוחד לתרנגולת ההודו, נכון"? אמרה היא….
בשר בקר, קדל חזיר וחלמון ביצים, השלים תומאס בהתרגשות גלויה
ואחר כך אתה מוסיף פטריות, כלומר—כמהין….
והקדל צריך להיות שמן—
שניהם נדמו לפתע, הציצו זה אל זה—והסמיקו"
אם הספר הזה היה מאכל הוא היה: חביתיות קוויאר, שמתכון שלהן מופיע בספר כמובן, אלגנטיות, מושחתות ומשכנעות.
ומה בישלתי מתפריטי המרגל חובב המטבח? נראה כי לתומאס ליוואן, כמוני, חיבה מיוחדת לקינוחי לימון ולכן את הספר הזה החלטתי לחגוג בשניים מהם: קציפה לימונית ועוגת לימון עשירה, הקינוחים שבוודאי ישכנעו סוכנים חשאיים לצאת ממחבואם.
אפשר גם בלי קוויאר, ג'.מ. סימל, תרגום: אליעזר כרמי. הוצאת מ.מזרחי (1973).
הבאתי כאן את המתכונים כלשונם, לכל האמיצים! בחלק המתכונים של הבלוג, ממש כאן, ניתן למצוא את הגרסאות המעודכנות שלי.
עוגת לימון
קח שני ספלי סוכר, שש ביצים, חצי ספל מים חמים, 2 כפות מיץ לימון, קליפה מגוררת של לימון אחד ושתי כוסות קמח. טרוף את חלמוני הביצים, הוסף את הסוכר, המים החמים, מיץ הלימון והקליפה, הקמח—ולבסוף את חלבוני הביצים לאחר שהוקצפו. צק את התערובת לתוך כלי ואפה בחום ממוצע במשך ארבעים וחמש עד חמישים דקות. עוגת לימון זו תוכל להגיש חמה או קרה, עם מיץ פירות.
פרפרת-לימון עם פלאמבא-דובדבנים
לארבע מנות פרוס ארבעה לימונים לנתחים עבים ובשל בסוכר. את השרף המתקבל יש לעבות במקצת בקמח שקדים, לאחר שהצטנן, ולסנן. הוסף חמישה חלבונים מוקצפים ומלא בתערובת שקיבלת ארבעה גביעי שאמפניה. חמם דובדבנים משומרים, השרה אותם בקוניאק או בשרי בראנדי, והדלק את הנוזל. ברגע שגוועו הלהבות שים את הדובדבנים על פרפרת-הלימון.
.
