כמובטח, חגיגות השלוש לבלוג ממשיכות והפעם עם קינוח מתוק במיוחד. כשקיבלתי את הטקסטים שבחרו הבשלניות והבלוגריות שהוזמנו להשתתף בחגיגה, לא הופתעתי, שבדומה לפוסטים של חגיגות השנה עם הסופרות והסופרים, גם הפעם נוצרה חלוקה תמטית מאליה. בעוד בפוסט הראשון בחרו המשתתפות בקטעים משפחתיים, היום שתי אושיות שמחברות אותנו יום יום לעולם המתוקים, שרון היינריך שמגלה את צפונותיה של פריז ונטלי לוין שכל מתכון שלה לעוגה או קינוח הוא הבטחה להצלחה, בחרו בקטעים שמתקשרים אומנם למתוק, אבל עוסקים לא מעט גם בפילוסופיה ומחשבות על מסע החיים.
שרון היינריך על שוקולד, תשוקה ומציאת איזון בחיים
"אין לנו רשיון למכור אלכוהול,
אבל יש לנו שוקו חם וגם עוגות, ביסקוויטים, קצפיות שקדים—וכמובן,
טראפלס מרירים ופרלינים במילוי ליקר ותותים טבולים בשוקולד,
ופאדג' שוקולד ואגוזים…וכולם מפתים כמו שירת הסירנה.
עד כה בעלי החנויות באזור הדירו רגליהם מהחנות, חשדנים קמעה
לנוכח השינויים במקום. הם רגילים לראות בשוקולאטרי מלכודת
תיירים, מקום שהמקומיים חוששים לדרוך בו. נראה שאזדקק לכל
כוחות השכנוע שלי כדי לפתות אותם להיכנס פנימה."
מתוך נעלי סוכריה, מאת ג'ואן האריס, תרגמה אינגה מיכאלי, כנרת זמורה ביתן-דביר 2009
הפעם ההמלצות שלי לא יעלו לכם בעליה במשקל, אלא רק בהנאה צרופה, בכמה שעות של אושר ובכמה תובנות לחיים. אל הסופרת ג'ואן האריס נחשפתי לאחר שראיתי את הסרט "שוקולד", המבוסס על ספרה של האריס שיצא לאור בשנת 1999.
הספר מדגים את החיבור בין אנשים לאוכל, את המניע המשמעותי ביותר של כל מי שעוסק בייצור קולינרי מתוך תשוקה אמיתית לדבר. בספר השוקולד ממיס את כולם, השוקולטרי הופכת למרכז הכפר והאנרגיות הופכות לחיוביות. עיירה שלמה נפתחת ומתקלפת משכבותיה, רק בגלל השוקולד, השוקולטיירית והשוקולטרי.
היום, בתקופה בה רבים מאתנו מחפשים את עצמנו, מחליטים לעשות שינוי בחיים, תרים אחר האיזון בין הכנסה לבין "לעשות את מה שאני אוהב", מקבל התיאור משמעות נוספת. כמה כוח יש לעשייה שבאה מהמקום הנכון, מתוך חיבור אמיתי לדרך ולתכנים בהם אנו עוסקים, ולא משנה באיזה תחום.
בשנת 2007, בספר "נעלי סוכריה", חוזרת הסופרת אל וויאן השוקולטיירית ובנותיה, ומשלבת תיאורים מקסימים של החיים בגבעת מונמרטר, דמויות מיוחדות ומוטיבים מאגיים מלווים את העלילה. שוב מזכירה לנו האריס את הכח שבשוקולד, התשוקה, היצרים, והיכולת של כל אחד מאתנו לבחור בדרך הנכונה לנו ולהתמיד בה.
ממליצה בחום על שני הספרים "שוקולד" ו"נעלי סוכריה" וכמובן על צפייה בסרט "שוקולד".
שרון היינריך, היא קונדיטורית, צלמת, מדריכת סיורים קולינריים בפריז ואבירת כל מסדר שוקולד קיים. אפשר לבקר אותה באתר שלה כאן, באינסטגרם (אם תצליחו לעמוד בפני התמונות הכה מגרות) וגם לעלעל בספר המקסים שלה על פטיסרי בפריז.
לקינוח שוקולדי עם טוויסט אפשר לנסות את מתכון עוגת השוקולד בציפוי טחינה וחמאה (!) שהייתה המהתכונים הראשונים שהעליתי בבלוג.
נטלי לוין על תה, טרלול ומסעות של החיים
"הזמן לא מוכן לעשות שום דבר שאני מבקש! השעה אצלנו תמיד שש בערב."
מחשבה מבריקה צצה בראשה של אליס. "אז זאת הסיבה שיש פה כל כך הרבה דברים לסעודת התה?" שאלה.
'כן, זאת הסבה" אמר הכובען באנחה; "פה תמיד שעת התה, ואין לנו זמן לרחוץ את הכלים בין לבין."
"אז אתם כל הזמן עוברים מקום מסביב לשלחן, אני מתארת לעצמי" אמרה אליס.
'בדיוק כך,"' אמר הכובען; בכל פעם שהכלים מתלכלכים."'
"אבל מה קורה כשאתם מגיעים שוב לנקודת ההתחלה?" העזה אליס לשאול.'
"אולי נשנה נושא" קטע אותה ארנב האביב.
'
מתוך הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול, תרגמה עטרה אופק, מודן ואוקיינוס, 2012.
הספר "הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות" קרוב מאוד ללבי, בעיקר בזכות החוויות שאליס צוברת לאורך המסע שלה, והלמידה שלה את עצמה מתוך המקומות אליהם היא מגיעה. מסיבת התה של הכובען המטורף היא אחד הקטעים האהובים עלי. כמובן שהחיבור בין סצינה קולינרית להשראה שאליס חווה במסיבה, מתכתב בצורה משמעותית עם העולם שלי. אבל מעבר למשתה עצמו, בחרתי את הקטע משום שדווקא בו אליס סופגת הכי הרבה מהסיפורים והרעיונות של המשתתפים. כל זאת מתרחש תוך כדי תנועה, מה שמעמיק את הסחרור בו היא נמצאת גם כך לאורך הספר. יש משהו יפה בעיני בלקחת מסיבת תה, שהיא נכס צאן ברזל בתרבות הבריטית, [עם האזכורים של חמאה, מאפים וכמובן תה משובח] ולהפוך אותה למטורללת במיוחד, עם משתתפים מגוונים, רחוקה מהדימוי האליטיסטי שיש לה. הטרלול הזה לאורך כל הספר סימבולי בעיניי לחיים שלנו, והוא מה שהופך את הסיפור כולו למסע מרתק בנבכי הנשמה
נטלי לוין, הלא היא עוגיו.נט, היא קונדיטורית, מחברת ספרי אפייה, הבלוגרית הכי חרוצה שתתקלו בה ואישה שהמתכונים שלה מריצים אותי מיד להתנסות (ולהצליח) בהם. אפשר למצוא את כל הטוב הזה באתר שלה ממש כאן וגם באינסטגרם כמובן.
המתכון הכי אנגלי (עם טוויסט יווני) בבלוג הוא ללא ספק סקונס זיתים עשירים בחמאה.
