בִּשּׁוּל הוּא לֹא עִנְיָן רָגִיל. דַּי אוּלַי בְּהֶחְלֵטִיּוּת כְּדֵי לִקְפֹּץ מִמִּגְדָּל גָּבוֹהַּ, אֲבָל כְּדֵי לְבַשֵּׁל מָרָק בָּשָׂר עִם אִטְרִיּוֹת, לָזֶה נָחוּץ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כֹּחַ רָצוֹן.
שוב אני מוצאת את עצמי קוראת, כותבת, ומבשלת בימי חירום. כבר היינו בבידוד בגן הנעלם, בישלנו מנות מנחמות אחרי השבעה באוקטובר, וקיבלנו השראה ליופי בתוך כל החוסן שאנו נדרשים לו. הפעם, הפוסט נכתב ממעמקי המלחמה עם איראן (או לפחות אחת מהן), בין אזעקה לממ״ד וטרום חג הפסח. כמו תמיד בזמנים מאתגרים, החלטתי לחזור לקלאסיקות ילדות אהובות במיוחד: אמיל והבלשים ואורה הכפולה של אריך קסטנר. בשני הספרים, ילדים וילדות יוצרים לעצמם מציאות חדשה והרפתקנית, המבוגרים משמשים רק תפאורת רקע לעניינים המסעירים באמת, ובשניהם אוכל הוא משביע, משמח, ותמיד טעים יותר כשיש עם מי לחלוק אותו. אז היום נצא גם אנחנו לבדוק מה זוללים אמיל, לי ואורה, למה חשוב יותר עם מי אוכלים מאשר מה, ומה אפשר ללמוד על אופטימיות מהדור הצעיר.
אריך קסטנר נולד ב1899 בגרמניה בה התגורר כל חייו. הוא החל את דרכו כעיתונאי ומשורר, אך מצא את תהילתו בכתיבה לילדים, וספרו הראשון לילדים אמיל והבלשים יצא לאור ב1928. יצירתו הגיעה גם לקוראים בעברית כבר משנת 1947, עם תרגומים שראו אור בהוצאת אחיאסף. קסטנר השפיע רבות על ספרות הילדים העברית, ובמיוחד על החבורות שהחלו להופיע בה כמו חסמב״ה, שמונה בעקבות אחד ועוד. דמותו הציבורית של קסטנר בתקופת המשטר הנאצי מורכבת ומעוררת דיון עד היום. הוא נרדף על ידי השלטון, ספריו הוחרמו, ובכל זאת בחר להישאר בגרמניה, בין השאר כדי להיות קרוב לאימו. עם זאת, במקרים מסוימים הוא שיתף פעולה עם השלטון וכתב טקסטים שהוזמנו על ידי הנאצים. התרגומים העבריים הגיבו בהתאם ו״ניקו״ אלמנטים גרמניים מספריו. לוטה וליזה הפכו לאורה ולי, מינכן הוחלפה בציריך, ואפילו התפריט באורה הכפולה השתנה מצלעות חזיר לעגל. אפשר לקרוא עוד על כתיבתו ועל והתקבלותו של קסטנר בישראל, בגיליון מעניין שיצא לאחרונה בכתב העת חידושים ממש כאן.
ומה אוכלים בספרי הילדים של אריך קסטנר?
כריכים להאכלת ״מאה עמים רעבים״: אמיל והבלשים
אמיל, כמו רוב גיבוריו של קסטנר, מתאפיין בתערובת של שובבות ואחריות. הוא ילד חובב תעלולים, אבל כבן יחיד לאימו הוא גם נושא בתפקידים משמעותיים בניהול הבית. למשל, כאשר אימו חולה, אמיל ״מטגן עבורו ועבורה ביצי עין, את זה הוא יודע לעשות. גם סטיק הוא יודע להכין. עם לחמניה רכה ובצל.״ כמו כל ילד פעלתן אמיל אינו יודע שובע, והרעבתנות שלו מתוארת בפירוט לאורך כל עלילת הספר. כאשר הוא יוצא למסע קצר לפגוש את סבתו ודודיו בברלין, אימו מבשלת לו את ארוחת הפרידה האהובה עליו וזו ״כללה מקרוני עם נקניק וגבינת פרמזן מגוררת.״ עם כל הכבוד למקרוני, אמיל מצטייד באוכל לנסיעה ולוקח חבילת כריכים עם נקניק. ברכבת הוא כבר אוכל שלושה מהם כי הוא רעב תמידית. כריכים נוספים מופיעים גם בהמשך הספר. לאחר שאמיל נשדד על ידי גנב מסתורי ופוגש חבורת ילדים המגויסת לרדוף אחריו, הוא לא מתבלבל מגודל המשימה. ״׳נצטרך גם משהו לאכול,׳ הכריז אמיל. ׳אולי חלק מכם יקפצו הביתה ויביאו כמה כריכים?׳״ הילדים מצטיידים בהתאם ויוצאים לדרכם כשהם שבעים, עד הארוחה הבאה כמובן. הגיוון היחיד בין הכריכים למקרוני, הפשוטים והמשמחים, מגיע בדמות עוגות מפוארות מעולם המבוגרים. אחרי שהגנב המרושע נתפס בזכות הבלשים האמיצים, הם פוגשים עיתונאי, בשם אריך קסטנר, שמזמין אותם לבית קפה: ״במגדניה התנהגו הנערים בנימוס. הם אכלו עוגת דובדבנים עם הרבה קצפת.״ גם בארוחת הניצחון עם המשפחה, אמיל מקבל כמובן את המנה האהובה עליו, הלא היא המקרוני עם נקניק: ״האמת היא שאמיל כבר אכל ביום הקודם מקרוני עם נקניק. אבל ראשית הוא מסוגל לאכול את המאכל החביב עליו כמעט כל יום. ושנית, היה נדמה לאמיל כי מאז ארוחת הצהריים אצל אמא בנוישטט, חלף לפחות שבוע״, אבל לקינוח אופה הדודה עוגת תפוחים מפוארת שמשרה חגיגיות על האירוע. כך או כך, אמיל תמיד שמח לאכול ולא עושה עניין מהמנות המוגשות לו, העיקר שהן זמינות, טעימות ומשביעות.
מיומנות הבישול והאושר בביצים קשות: אורה הכפולה
לי ואורה, האחיות התאומות באורה הכפולה, אינן מסתפקות בכריכים כשהן מתכננות את הרפתקת חייהן: להתחלף ביניהן מבלי שהוריהן החיים בנפרד יגלו זאת. לי, הפרועה והשובבה, נאלצת לקבל על עצמה את תפקידיה של אורה האחראית, שבין השאר מנהלת את משק-הבית ואת המטבח הצנוע שלה ושל אימן. בדומה לג׳ו האומללה בנשים קטנות, גם לי מתקשה למצוא את מקומה במטבח:
״לִי מְבַשֶּׁלֶת. הִיא חָגְרָה אֶת הַסִּנָּר שֶׁל אִמָּא וּמִסְתּוֹבֶבֶת כְּמוֹ סְבִיבוֹן בֵּין הַכִּירַיִם, שֶׁמֵּעַל לְהָבוֹתֵיהֶן עוֹמְדִים סִירִים, לְבֵין הַשֻּׁלְחָן שֶׁעָלָיו מֻטָּל פָּתוּחַ סֵפֶר הַבִּשּׁוּל.
הִיא מְרִימָה לְלֹא הֶרֶף אֶת הַמִּכְסִים. כְּשֶׁהַמַּיִם רוֹתְחִים וְגוֹלְשִׁים בְּרַחַשׁ עַל הָאֵשׁ הִיא מִתְכַּוֶּצֶת בְּפַחַד. כַּמָּה מֶלַח הָיְתָה צְרִיכָה לָשִׂים בַּמַּיִם לָאִטְרִיּוֹת? ׳חֲצִי כַּף מָרָק׳.
וְכַמָּה מֶלַח סֶלֶרִי? ׳קֹרֶט׳. כַּמָּה, לְכָל הָרוּחוֹת, זֶה קֹרֶט? וְאָז ׳לְגָרֵד אֱגוֹז מוּסְקָט׳. אֵיפֹה תָּקוּעַ הָאֱגוֹז? וְהֵיכָן הַפֻּמְפִּיָּה?״
לעומתה, אורה מגלה שהיא תאלץ לאכול מאכלים שאינם חביבים עליה כלל, וכשלי מייעצת לה על הארוחות במלון אימפריאל המועדף על אביהן, היא מתרעמת: ״׳חבל שהאוכל האהוב עלייך הוא חביתיות ממולאות׳, רוטנת אורה, ׳אבל אין מה לעשות! אני הייתי מעדיפה שניצל או גולש.׳״ גם כאן, העוגות ודברי המתיקה שייכים דווקא לעולם המבוגרים, וכשאורה מבקרת את העלמה גרלך המקווה להנשא לאביה, זו מצווה על העוזרת שלה ״הכיני לנו שוקו! הביאי לנו מן הופלים המְמֻלָּאִים!״ אבל בין אם הן אוכלות סעודות פאר או ארוחות ביתיות, האושר טמון, על פי קסטנר, בחברה הנלווית. לי לא יודעת את נפשה כשהיא יוצאת לפיקניק אינטימי עם אימה שרק עתה הכירה: ״באמצע אחו מכסה מליוני פרחים, אכלו ביצים קשות וכריכי גבינה. ולקנוח נמנמו את שנת הצהרים הקצרה שלהם בשדה,״ ואילו עבור הסועדים המבוגרים במלון, ששולחים לאורה ממתקים ושוקולד, האכילה בחברתה משפרת לאין שיעור את ארוחתם: ״היום שוב יערב לחכם האוכל, לדודים הבודדים.״
'רק מי שבגר ונותר גם ילד — הוא בן אדם'
קסטנר, שכאמור היה קשור מאוד לאימו, ושימר בכתיבתו את התום הילדי, ההומור וההנאה מהרפתקאות, תעלולים, כריכים ועוגות, מספק לנו גם היום קריאה מהנה ומשעשעת. אמיל, אורה ולי אינם מהססים לנכס לעצמם משימות בוגרות ולנסות ולשנות את המציאות המוכתבת על ידי המבוגרים סביבם. קסטנר נותן אמון רב בגיבוריו הצעירים, ואני מצטרפת אליו בתקווה שגם הדור הצעיר שלנו ידע איך להפוך את העולם הזה ליפה, נעים, וטעים יותר.
אז מה בישלתי מספריו של אריך קסטנר?
מקרוני גבינה עם נקניק הוא המאכל האהוב על אמיל ויכול להתקבל באהבה גם על ידי ילדים (ומבוגרים אחרים). עם או בלי נקניק, אפשר לגוון בסוגי הגבינות, לבחור בפסטה כזו או אחרת ובכל מקרה תתקבל ארוחה משביעה ומשמחת.
