כשפתחתי את הבלוג מטבח קריאה לפני שלוש שנים, תהיתי לעצמי מי עוד יתעניין כמוני בקריאה על אוכל בספרים, בקריאת הסיפורים שמאחורי המתכונים ובנבירה בפרוזה קולינרית. לאט לאט הסתבר לי שאני לא לבד באהבה הזאת שמחברת בין אוכל למילים. בשנה הראשונה ביקשתי מסופרות וסופרים שיחלקו איתי את תיאורי האוכל החביבים עליהן ועליהם וקיבלתי תשובות מפתיעות, מרגשות ומשעשעות, אפשר להזכר בהן כאן וגם כאן. ביום הולדתו השלישי של הבלוג, פניתי לבשלניות אהובות במיוחד, כדי לברר מה ועל מה הן אוהבות לקרוא כשמדובר באוכל, מטבח ובישול. שלושת הנשים המשתתפות בחלק הראשון (בשבוע הבא יהיה גם קינוח:)) הן לא רק מתכונאיות מרשימות, אלא גם נשים של כתיבה ומילים ולכן, לא מפליא שהן קוראות רגישות ומדוייקות שבחרו להתמקד בקשר בין תיאורי אוכל, סצינות משפחתיות, המון רגשות והדבק שמחבר בין כל אלו.
נוסטלגיה משפחתית: שי-לי ליפא חוזרת לשנות השמונים
בתחושת הלב הרעננה של בן תשע שהצדק עדיין טבעי לו, קמתי, לקחתי מעל השולחן קערית של שקדים מצופים בלבן וורוד, וניגשתי אליה.
מקרוב, הבחנתי, היה גודלן של עיניה רגיל והן עצמן מוארכות ומברשת ריסיהן התרוממה וירדה כאשר עפעפה. "יש לך עיניים נורא יפות," אמרתי. "לא רואים את העיניים בגלל המשקפיים."
היא לא הניעה איבר, רק הביטה לתוך עיניי כאילו היא מבקשת לברר אם הגעתי לרגל אחריה, פיתיון בצורת ילד בשליחות המבוגרים.
"טעימים," המלצתי על השקדים המצופים, "אוהבת כאלו? אני מת עליהם."
פניה התרככו בבת אחת. היא הביטה בי כמי שרואה משהו הגלוי רק לה, ובפעם הראשונה מאז שנכנסה לחדר התחייך מבטה ומצחה כמו התרחב.
"כן, אוהבת, תודה," קולה הפתיע בנגינתו, עשיר ואמיץ, לא מקיים קשר עם רגלה החלשה ועיניה הגרועות.
קירבתי אליה את הקערית. היא בחנה אותם ללא ניע ואחר כך בחרה בשני שקדים ורודים, גלגלה אותם בקעורת כף ידה כאילו היא חשדנית גם כלפיהם.
"איך קוראים לך?"
"מיכה."
"אני אדלה."
נראה שהיא אישרה את השקדים כי שמה אחד בפיה ואת השני הניחה בכפי, רומזת לי שאכניס אותו לפי, ועצמה את עיניה.
משולחן המבוגרים התרומם קול ויכוח, אך שנינו היינו שקועים במתיקות המתמוססת על לשונותינו, מתמסרים לטעם המציף את חיכנו, חשים אולי באופן עלום את גורליותו של הרגע שלימים ייצרב בלב שנינו כרגע הולדתה של הברית שתלווה אותנו מכאן. רק כשנעלם צל הטעם האחרון מפינו, פקחנו את עינינו וחייכנו זה לזה.
"אני אהיה סופר כשאני אהיה גדול," לא ידעתי למה הפקדתי בידיה את סודי הכמוס.
"יופי," חייכה. "זה טוב לשאוף גבוה. תשתדל לזכור את הטעם, אולי תרצה לכתוב על זה פעם."
מתוך השושבין, סביון ליברכט, כתר 2020
בחרתי בקטע מתוך הנובלה המרגשת של הסופרת והמחזאית סביון ליברכט, שמספר על המפגש הראשון של גיבורי הספר מיכה ואדלה. מיכה, ילד בן תשע בישראל של שנות השמונים, ממשפחה פרסית שמרנית, אשר משדכת בין משה, דודו הנכה, המבוגר והאהוב לאדלה, יתומה בת 18 צולעת וכבדת ראייה.
בפתיחת הספר מספר מיכה על כך שהוזמן על ידי אדלה להגיע לישראל, 24 שנים אחרי הגירתו לארה"ב. בטיסה לארץ הוא נזכר באותו מפגש ראשון שלהם בבית סבו, שבו הוא חש בבדידותה ובמצוקתה. שאר בני המשפחה חשדניים, ביקורתיים ומנוכרים כלפי אדלה, והוא היחיד שמעניק לה יחס חם ומושיט לה סוכריות כדי להמתיק את אותו רגע קשה שבו היא נבחנת בזכוכית מגדלת על ידי כולם.
בחרתי בקטע הזה כי הוא מזכיר לי את ילדותי בשנות השמונים: את האווירה המשפחתית הלוחצת והמעט חונקת, שכולם מתערבים בחיים האישיים אחד של השני ויודעים עלייך כמעט הכל, ואת הדרז'ה המסורתי שהיה מעטר חתונות ואירועים משפחתיים, ומסמל הצלחה, פריון ומזל.
למרות שלא אכלתי דרז'ה המון זמן, אני עדיין זוכרת את הטעם, המרקם וההרגשה הנפלאה כשהמעטה המתוק והפציח של הסוכריה נשבר בפה והשקד שבפנים מתגלה. התיאור בספר זרק אותי עשרות שנים אחורה וריגש אותי מאוד. החמלה של מיכה כלפי אדלה, היחס הלבבי שלו אליה בשונה משאר בני המשפחה, והאהבה של שניהם לממתק העתיק – גרמו לי להזדהות עם שניהם ולהתאהב בהם מיד.
שי-לי ליפא היא מחברת ספרי בישול, מתכונאית, מגישת תוכניות בישול בטלוויזיה, יוצרת תוכן מרתקת ובאופן כללי גיבורת על שמעוררת קנאה והשראה בכל מעשיה. ספרה האחרון "הכול בסדר" יסדר לכן את המטבח והחיים שמסביבו; ואפשר גם למצוא אותה באינסטגרם ולהתעלף מכל פריים.
מתכון לדרז'ה של שנות השמונים לא ניתן למצוא בבלוג ,אבל ממתקי קאליסון מרציפניים מפרובנס יכולים בהחלט לעשות את העבודה.
החותנת מהגיהנום: איילת הירשמן מתרשמת מהבשלנית הסובייטית שמכינה גפילטע
נברתי בספרי בישול, שאלתי קולגות ושקלתי בדעתי ארוכות.
החלטתי להכין גפילטע פיש, פוֹרְשְמַק וצימעס לקינוח. את כל אלה הכנתי בפעם הראשונה בחיים, מה שרק הגביר את עצבנותי. מכל מקום, התברר שהפורשמק אינו אלא אותו המתאבן שאני מכינה כבר שנים לכבוד נובי גוד.
העברתי במיומנות במטחנה חתיכות הרינג, לחם לבן שהושרה במים, בצלים ותפוח גדול ומעכתי בחומץ חלמון ביצה קשה. הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל. מצאתי שהוא לא שווה את המאמץ. התנחמתי מעט בתערובת המגוּררת של שורש חזרת וסלק, אכלתי אותה בכמויות גדולות עם לחם לבן, כדי לוודא שהכנתי אותה כמו שצריך.
ואולם בהכנה של הצימעס הסרתי מעצמי כל אחריות לטעם. גזרים מבושלים עם צימוקים ושזיפים שמוגשים עם כופתאות סולת — אם אלה המתכונים של היהודים, אפילו אני לא יכולה לכשף משהו ראוי לשמו.
מתוך תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי, תרגום מגרמנית: נועה קול, הכורסא, תשע נשמות ומודן, 2018
בספר המצחיק, החד, החריף ועצוב עד טרגי לפרקים אין מתכונים לתבשילים אבל יש המון אוכל, מהתקופה הקומוניסטית ברוסיה. מנות סובייטיות מאד, שאת רובן מכינה הגיבורה רוזה אחמטובה, אשת חינוך, אם וסבתא מהגיהנום וקצת מגן עדן, חולת שליטה ואוהבת. משוגעת והגיונית בו זמנית. התבשילים שהיא רוקחת ללא הרף? אלו שבחיים נכשלים לפעמים, אלא שבמטבח מצליחים. היא בשלנית מעולה, כך לפחות היא מעידה על עצמה, וחשוב לה לשמר דרכם את המורשת הטטרית והיא עושה את המיטב ממה שאפשר היה להשיג באותם ימים. התבשילים הם גם ניסיון לשמר זהות אתנית שהמשטר מנסה למחוק.
בתה של רוזה, שיצאה בלתי מוצלחת לטעמה, נכנסת להיריון לעתים תכופות מדי, ולעולם לא תהיה אם טטרית מושלמת כמוה. בנכדה שלה היא דווקא מאוהבת, שרשרת ארועים טרגיים מביאה למסע מרוסיה לגרמניה, ביקור מצחיק ומבריק במסעדה מהחלומות שמתגלה לבסוף כ… מקדונלדס ומחשבות על הגירה לישראל, לפי בעלה היהודי של בתה, שלכבודו היא מנסה להכין גפליטע פיש, לצערה. מהארוע הזה לקוח הציטוט למעלה, שמסכם את שיש לרוזה הסובייטית לומר על בישול יהודי, מנקודת מבטה. אהבתי בקטע הזה הכל, בעיקר את המבט החיצוני על הגפליטע והצימעס שלנו, את תפיסת הזהות והשוני בין תרבויות כפי שהיא מתבטאת במזון שמתבשל אצלן ואת גאוותה של בשלנית אחת, מטורללת לגמרי.
המתכון לגפילטע פיש לא יצא מוצלח אבל באומנות הבישול הסובייטי, שגם הוא עתיר בבני משפחה קצת מטורפים, ניתן דווקא למצוא מתכון מצויין לבליני.
טשולנט משפחתי: שולה מודן כותבת על הקסם שמביא את כולם לשולחן
הנשימה של כולם נעתקה כשהופיע סוף-סוף בחדר סיר גדול עטוף בנייר אריזה חום משומן, כרוך בחבל ואחריו זקן ארוך,מתולתל, ועיניים צוחקות. הטשולנט המיוחל בסיר של אברהם אבינו.
"נו, יצא חום?" היה רֵבּ דוויד שואל בנעימה מתנגנת. "קיבל ברכה מאברהם אבינו?" ריחרח.
גברת רחל היתה מעקמת את פניה בזלזול.
לאט-לאט היה רייב דוויד, מתיר את החבל, מקפל את נייר האריזה, מרים בתשומת לב את המכסה הכבד, מחדד את חושיו, נושם לתוכו את זרעי הריח שמתחילים לנבוט, ומלטף במבטו את התערובת החומה, הסמיכה ושובל ריח עמוס, מהביל השתלט על החדר .
"איפה הצלחת?" היה זורק שאלה, וגברת רחל, רצה מייד למטבח וחוזרת עם צלחת גדולה מאורכת, לבנה, שזר שושנים אדומות מעטר את שוליה, ופניה נבולות.
הוא שולה מהסיר שמונה הלזאלאך, שמנמנים ונפוחים בודק כל אחד שלא התפקע חלילה, ולידם מניח קישקע, מעיים ממולאים, מתפתלים שנוטף מהם המילוי הצפוף.
"התפוצץ, התפוצץ, " היה מוטל נאנח.
"לא תפרת טוב את ההלזאלאך," היתה רוטנת גברת רחל לעבר רבקה. "די הוט שפילקעס אין הינטן", יש לך קוצים בישבן."תופרת כבר לא תהיי."
"העיקר הטעם, " היה רֵבּ דוּוִייד אומר ומחלק את 'אברהם אבינו' לכל הנוכחים מניח, מודד, גורע מוסיף, משווה, כדי שיספיק לכולם.
מתוך מסיבה לילדות טובות, מאת שולה מודן, מודן 2016
לא במקרה הקטע שבחרתי מביא אוכל ובעיקר את האנשים והקומוניקציה שסביבו.
הדרמות הקטנות והגדולות שנוצרות, הסמויות והגלויות, המתובלות בפרצופים, השחזת לשון, פלפולי יידיש, אוכל מזין, טעים, מתאים, כמו של… זכרון, תאוה, כשהכל מעורבב זה בזה וטשולנט החיים פרוש בין בטנים, לבבות, מוחות, סירים ,מצבים ואנשים.
מבחינתי, אוכל הוא קשר.
אני לא אכלנית גדולה.
אני מבשלת כדי להזין ולהיות מוזנת הרבה מעבר למאכל כזה או אחר. ליצור קשר לקלוריות הלב.
טשולנט של שבת הוא רק הדגמה אחת לכך.
שולה מודן היא סופרת, עורכת ומחברת ספרי בישול שכתבה למעלה מעשרים ספרים לילדים ואת אחד מספרי הבישול הפופולריים ביותר בישראל "בישולה". את הרומן הראשון שלה למבוגרים מסיבה של ילדות טובות ניתן למצוא כאן.
לכל משפחה יש את החמין האישי שלה, תחליף קליל יותר ואפילו צמחוני אפשר למצוא במתכון למרק שעועית מקסיקני שמתאים להפליא לסעודה חורפית.