"אבל את לא מבינה שאת חיבת ללכת לבית הספר?' אמר השוטר. 'למה חייבים ללכת לבית הספר?' כדי ללמוד כל מני דברים, כמובן' 'איזה מין דברים?' תהתה בילבי. 'כל מיני דברים,' אמר השוטר, 'המון דברים שימושיים, למשל לוח הכפל'." 'הסתדרתי טוב מאוד בלי לוח כפפל במשך תשע שנים,' אמרה בילבי, 'אז בטוח אמשיך להסתדר בלעדיו גם בעתיד.'"
אין כמו החזרה הנרגשת או הנרגנת (תלוי את מי שואלים) לבית הספר, להיזכר בשמחה בעצותיה המעולות של בילבי להתנהגות בכיתה, ובחיים בכלל. מבחינת בילבי גרב-ברך הלימודים הרשמיים הם רק אפשרות אחת, ולא מעניינת במיוחד, ללמוד דברים על העולם. אולם, כפי שאסטריד לינדגרן הצליחה להדגים בצורה עילאית דרך הסיפורים על גיבורתה אדומת השיער, וילדים שובבים אחרים המככבים בספריה, ההיגיון הכללי אינו תמיד ההיגיון המושלם. למעשה הקריאה החוזרת והכה המענגת בבילבי גרב-ברך מדגימה כי תפיסת העולם הייחודית שלה מאפשרת הסתכלות רעננה על החיים, התגברות על מכשולים או קשיים ואם אפשר גם לזלול משהו טעים בדרך—מה טוב!
הדרך של בילבי להתמודד עם חוסר ודאות או דברים חדשים היא לקפוץ ראש פנימה ולקוות לטוב. היא סומכת על עצמה, סומכת על העולם, וכאמור, מנהלת את כולם על פי ההיגיון הייחודי לה. כשאניקה חברתה החדשה ושכנתה מתעניינת מדוע הסוס של בילבי מתגורר במרפסת, מסבירה זאת בילבי בפשטות "במטבח הוא רק יפריע ולא נוח לו בסלון." כשאחת מהביצים שהיא מבשלת איתן נשברת על ראשה היא ממהרת להכריז "תמיד שמעתי שחלמון ביצה בריא לשיער." בילבי לא תמיד בוחרת את הדרך הקלה או הקצרה לעשות דברים אבל היא ללא ספק בוחרת את האפשרות המעניינת ביותר עבורה. למשל, היא הולכת אחורה כי היא פשוט יכולה, כפי שהיא מסבירה לאניקה: "'למה הלכתי אחרונית?', שאלה בילבי, 'מה, אנחנו לא חיים במדינה חפשית? אסור לי ללכת איך שאני רוצה?"
האיורים מתוך בילבי גרב-ברך מאת אסטריד לינדגרן, תרגמה: דנה כספי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009. מאיירת: לורן צ'יילד
אסטריד לינדגרן (1907-2002), הסופרת השוודית שפרסמה לראשונה את ספרה בילבי גרב-ברך ב-1945, הייתה בעצמה אישה מקורית ונועזת שלא פעלה בהתאם לדפוסי התקופה בה חיה. בגיל 18, אסטריד הצעירה שעבדה בעיתון המקומי של כפרה, נכנסה להריון מהעורך המבוגר ועדיין נשוי שלה ואף על פי שזה הציע לה להתחתן, היא העדיפה ללדת את בנה בדנמרק, למסור אותו למשפחת אמנה ולפרנס את עצמה. הפרק הזה השפיעה עמוקות על חייה ונראה כי ריבוי הילדים הבודדים בסיפוריה מתקשר עמוקות לביוגרפיה האישית. אפשר ללמוד עוד על הסיפור מצפייה בסרט להיות אסטריד, המספר ברגישות ובאהבה על מאבקיה הראשוניים של לינדגרן בסביבה הדתית בה גדלה ובחברה השמרנית של תקופתה. בהמשך נישאה לינדגרן (ואף החזירה את בנה לגור עימה), וכשבתה הקטנה חלתה בדלקת ריאות והתעקשה שאימה תמציא לה סיפור על דמות בשם בילבי גרב-ברך (או פיפי בשוודית), גילתה את חדוות סיפורי ההרפתקאות לילדים. לבילבי הצטרפו גיבורים אחרים ואהובים לא פחות כמו ילד ושמו אמיל, קרלסון וסדרת ילדי העמים. בסך הכל חיברה לינדגרן כ- 75 ספרים, ואלה תורגמו ליותר מ–95 שפות. כיום מעניקה ממשלת שוודיה, בכל שנה, את פרס אסטריד לינדגרן לספרות ילדים לזכרה.
כמו רבים מספרי הילדות שנסקרו כאן בבלוג, גם בילבי, כמו שרה בנסיכה הקטנה או מרי מסוד הגן הנעלם או אפילו חברי החמישייה המשוטטים לבדם בחיפוש אחרי הרפתקאות, נעדרת הורים שיתערבו בחייה. אביה, הרב חובל נעדר בים ואמא מתה כשהייתה תינוקת. בילבי עצמה היא הילדה החזקה בעולם. היא מתגוררת לבד, מבשלת כמויות ענקיות של מזון, מגדלת חיות ובאופן כללי נהנית מהחיים בצורה יוצאת מן הכלל כל עוד לא מתערבים בהם, כמו שמנסים השוטרים האומללים אותם ציטטתי בתחילת הפוסט. בכל זאת, הבלוג הזה עוסק בעיקר באוכל וגם כאן בילבי האמיצה אינה מאכזבת. כמו לכל משימה הנקרית בדרכה, בילבי מתייחסת לאוכל, ובעיקר להאכלת אורחים וחברים ברצינות תהומית. אניקה וטומי המרבים להתארח אצלה, זוכים לארוחות מלכים: "והם צוחו מרב התלהבות כשראו את כל המעדנים שבילבי פרסה על הסלע החשוף. היו שם כריכים קטנים וטעימים עם קציצות ונקניק, ערימה שלמה של חביתיות זרועות סכר, כמה נקניקיות קטנות וחומות ושלוש רפרפות אננס. מתברר שבילבי למדה לבשל מהטבח בספינה של אביה."
כיאה לבילבי, לא כל הארוחות קונבנציונליות, וחלקן נערכות תחת מגבלות פיזיות קשות שלעולם אינן מרתיעות אותה. למשל כאשר הילדים מחליטים לערוך פיקניק בצמרתו של עץ גדול, בילבי נעמדה "לרגלי העץ והתחילה להעיף ספלי קפה. טומי ואניקה תפסו אותם באויר. מדי פעם תפס אותם האלון, וכך התנפצו שני ספלים לרסיסים. אבל בילבי רצה הביתה והביאה חדשים. אחר כך הגיע תור הלחמניות, וזמן רב רחש האויר לחמניות מעופפות. הן לפחות לא התנפצו. לבסוף טפסה בילבי עם קנקן הקפה ביד אחת, ושמנת בבקבוק וסכר בקפסה קטנה ביד האחרת. מעולם לא היה לקפה טעם כה משבח, חשבו טומי ואניקה." ממש כמו אצל הרוזנת דה-סגיר שגיבוריה נהנים במיוחד מארוחות בטבע או בסעודות העצלות ברחבי האי קורפו אצל ג'ראלד דארל במשפחתי וחיות אחרות, גם כאן השהייה בחוץ והחברה המצוינת הופכת כל ארוחה, גם הפשוטה ביותר, לחוויה. נדיבותה של בילבי אינה מסתכמת רק בחבריה. כאשר שני פורצים מנסים לגנוב את כספה ומגלים לחרדתם שהם אינם מסוגלים להתמודד עם הילדה החזקה בעולם, בילבי מעייפת אותם בריקודים ולבסוף מאכילה אותם בשמחה: "בילבי הוציאה מהמזוה לחם וגבינה וחמאה ונקניק וצלי קר וחלב, והם התישבו לשלחן—בלום וקרלסון הרועם ובילבי—ואכלו עד שכמעט התפוצצו."
לדידה של בילבי ארוחות, במיוחד משותפות, הן כיף גדול ושמחה עצומה ויש להנות מהן מכל הלב. היא עצמה מצפה מאורחיה לזלול כאוות נפשם ומתפלאת כשהדבר לא מתקבל בעין יפה כשהיא מתארחת אצל אחרים. כשאימם של טומי ואניקה מזמינה את חברותיה לקפה, הם מציעה שהילדים יזמינו גם את בילבי מתוך מחשבה שזו תעסיק אותם בקומה העליונה. אולם בילבי מתיישבת עם הגברות ומצפה להתארח ולהנות מן המטעמים שהוצאו לכבודן. "היא ערמה על הצלחת כמה שיותר עוגות, זרקה חמש קביות סוכר לתוך ספל קפה, רוקנה חצי מכד השמנת לתוך הספל ושבה לכסא שלה עם השלל לפני שהגברות אפילו הספיקו להגיע לשלחן." אחרי שבילבי טומנת את ראשה בעוגת הקצפת המוגשת לאורחות וזוללת את כולה, היא מנחמת את הפרצופים ההמומים סביבה ואפילו מספקת להן עצה מצוינת לחיים: "העיקר הבריאות, וכשנפגשים לקפה צריך לבלות בנעימים, לא להיות עצובים."
"בדיוק באותו בוקר התכוננה בילבי לאפות עוגיות זנגביל. היא לשה פיסת בצק ענקית ורדדה אותה על רצפת המטבח. 'אתה יודע למה?' אמרה בילבי לקוף הקטן שלה, 'כי משטח קטן בכלל לא מספיק אם רוצים לאפות לפחות חמש מאות עוגיות זנגביל"
אז ברוחה הנפלאה של בילבי שמסתערת קדימה ולא מפחדת לנסות, ולכבוד כל אלו שמתחילים בקרוב עוד שנה מבולבלת של לימודים מקרוב ומרחוק, החלטתי לאפות עוגיות זנגביל, (הפעם קצת פחות מחמש מאות). הן קלות להכנה, טעימות עם קפה או שוקו, או לצד הכריך בבית הספר כשצריך תזכורת טעימה מהבית וכשאין אפשרות, כמו בילבי הנפלאה, פשוט לומר למורה: "את יודעת מה מורתי, היה נורא כיף לבוא הנה ולראות מה אתם עושים. אבל נדמה לי שלא מתחשק לי להמשיך לבוא לבית הספר. אאלץ להסתדר בלי חופשת המולד."
בתאבון!
עוגיות זנגביל שוודיות (פפרפקור)
המתכון, בשינויים קלים, לקוח מכאן
חומרים:
½ כוס מים
2 כפות סירופ מייפל
½ כוס סוכר חום בהיר
¼ כוס סוכר חום כהה
1 כפית זנגביל טחון
1 כפית קינמון
½ כפית ציפורן טחון
75 גרם חמאה לא מלוחה חתוכה לקוביות ומרוככת
1 כפית סודה לשתייה
כוס וחצי קמח לבן
אופן ההכנה:
בסיר קטן מבשלים על אש נמוכה את המים, המייפל, הסוכרים והתבלינים עד שהכל מתמוסס לכדי תערובת אחידה.
מניחים בקערה את החמאה ושופכים מעליה את הנוזלים מהסיר.
מערבבים היטב ליצרת תערובת אחידה.
מוסיפים את הקמח והסודה לשתייה ומערבבים עד לאיחוד.
מניחים במקרר את התערובת לשעתיים.
מחממים תנור ל180 מעלות.
מהבצק הדביק שנוצר ניתן לקרוץ כדורים קטנים ולשטח על גבי נייר אפייה, או לרדד לבצק דק ולקרוץ צורות. הבצק דביק מאוד וכדאי להניחו במקרר מדי פעם תוך כדי התהליך.
אופים כרבע שעה או עד שהעוגיות מזהיבות ומתקשות.
מוציאים לקירור קצר וזוללים.
תגובה אחת
אמיל והבלשים הוא ספר של אריך קסטנר… ולא של אסטריד לינגרן